האם הורים חייבים לאהוב את כל ילדיהם בדיוק אותו הדבר?

"אהבת האחד היא אקט ברברי", כותב ניטשה, "כיוון שהיא באה על חשבון כל השאר". (מעבר לטוב ולרוע, אפרויזם 63).

משפט ידוע זה, אולי אף ידוע לשימצה, מבטא בעיה עמוקה: האהבה אינה אוהבת שוויון. לאהוב מישהו, משמעו להעדיף אותו על פני האחרים. לאהוב מישהו, משמעו לתת לו יחס מיוחד – לתת לו מתנות, להתעניין בשלומו, לומר לו כמה הוא מיוחד, לארגן לו ימי הולדת, לשמוח בשמחתו ולהצטער בצערו – בקיצור, להראות שאכפת לנו ממנו.  לפיכך, האמירה "אני אוהב את העולם כולו בשווה", שוות ערך ל"איני אוהב אף אחד באופן מיוחד". אם אתה אוהב את כל האנשים כולם ללא שום העדפה אז בעצם אינך אוהב אף אחד. רגש חיובי כללי כלפי המין האנושי אינו שווה ערך לאהבה.

בדרך כלל, רובנו חיים בשלום עם הבעיה הזו. אנו מעדיפים לאהוב את היקירים שלנו מאשר להיות זכים בעיני ניטשה ולא לאהוב אף אחד. אנחנו בסדר עם זה שהשכן אוהב את האישה שלו יותר מאשר את האישה שלנו, ושאנחנו אוהבים את האישה שלנו יותר מאשר את השכנה. ברברי או לא – מעט מאד אנשים היו רוצים לחיות בעולם שבו האהבה שוויונית להפליא.

אנחנו אוהבים את הילדים שלנו יותר מכל אחד אחר. אוהבים את החברים. אוהבים את המקום שבו אנו גרים, את בית הקפה עם הפינה המושלמת, את הספריה החביבה עלינו, את בעל המלאכה שתמיד יודע מה אנו צריכים, את כל הנשמות הטובות שאנו פוגשים. אנחנו יכולים להיות נדיבים מאד באהבה שלנו, אבל היא אף פעם לא שוויונית. היא תמיד מעדיפה מישהו מסוים, אדם שיצרנו אתו קשר כלשהו; החל בילדים שלנו, בבני הזוג, ועד לקופאי בסופר שהיה נחמד אלינו אחרי יום עבודה ארוך ומתיש, והזכיר לנו שהעולם הזה אינו מקום נורא כל כך בסך הכל.

כל זה טוב ויפה במקרים שאף אחד לא מצפה מאתנו לאהבה, ליחס מיוחד. המתדלק בתחנת הדלק אינו ממתין לווידוי אהבה נרגש רק משום שהיה אנושי באופן יוצא דופן ולא התייחס אלינו כאילו אנו אנדרואידים חסרי נשמה. להרגיש כלפיו הכרת הטוב, רגש חם של אהבה לאנושיות שבו, יהיה אקט וולונטרי מצדנו. אולם, מה אם היה מדובר בהורים שלנו? בילדים שלנו? באחים שלנו? ואפילו במעגל החברים הקרוב? שם הסיפור כבר אחר לגמרי. אנו נמצאים בתוך קשר שבו אהבה אינה מותרות. היא דרישה די אלמנטרית. האם גם שם מותר לאהוב אחד יותר מהאחר?

אהבה היא עסק מסובך. אם אנו מרשים לעצמנו לאהוב, איננו שולטים לחלוטין בשאלה את מי אנו אוהבים יותר ואת מי אנו אוהבים פחות. ואהבה משמעה העדפה. והעדפה, בתוך מסגרת משפחתית או כל מעגל קרוב אחר, משמעה מתח, קנאה, תחרות. מה קורה עם ההורים אוהבים ילד אחד יותר מילד אחר? האם יש איזה חוק טבע שאומר שלמרות שאהבה מעצם טבעה מעדיפה, במסגרת המשפחתית מנות האהבה מתחלקות באופן שוויוני לחלוטין? ודאי שלא.

פתאום התובנה של ניטשה אינה נשמעת שערורייתית כל כך. אם מדובר בילדים שלנו, לאהוב אחד יותר מאחרים אכן נדמה כמו אקט ברברי!

אך אם האהבה אינה שוויונית מעצם טבעה, כיצד אפשר להימנע מכך?

התמה של אהבה מעדיפה בתוך המשפחה חוזרת על עצמה שוב ושוב בספר בראשית. הפעם הראשונה היא אלוהים המעדיף את מנחתו של הבל על פני קין. המתח ממשיך עם יצחק וישמעאל, מסתבך עוד יותר עם יעקב ועשיו, שבו לכל הורה יש את הפיבוריט שלו, ומגיע לשיא עם הדרמה האדירה של יוסף והאחים.

הסיפור של יוסף והאחים נפתח בכך שיעקב "אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים". והאחים לא נשארו אדישים לכך: "וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם". הסיפור של יוסף והאחים הוא אפוא הסיפור של אהבה בתוך המשפחה.

האם היה אסור ליעקב לאהוב את יוסף? מה היה אמור יעקב לעשות? אהבה, מעצם טבעה, מעדיפה. יעקב בוודאי אהב גם את שאר הבנים שלו, אלא שאת יוסף הוא אהב קצת יותר. אי אפשר לאהוב את כולם בשווה...

התלמוד במסכת שבת מביא מימרה מעניינת של חכם ששמו "רב", המתייחסת לסיפור זה: "אמר רב: לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו, נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים".

רב מבין כי הבעיה של יעקב לא הייתה העובדה שהוא אהב את יוסף מכל אחיו, אלא זה שהוא ביטא את ההעדפה הזו באופן מוחצן ופומבי. הוא יצר הבדל בין יוסף לאחים. אהבה אינה עניין שוויוני, ובאופן טבעי, בכל משפחה יש ילדים שיותר קרובים להורה אחד או להורה אחר. אולם הדבר שאסור להורים לעשות הוא לייצר אפליה מובחנת. הבעיה של יעקב הייתה כתונת הפסים שהוא עשה ליוסף בלבד ולא עצם העובדה שהיה לו רגש חם יותר כלפיו.

איזון זה בין חוסר השוויון האינהרנטי לאהבה לבין הצורך לתת יחס הוגן לכל הילדים במשפחה אינו דבר פשוט. הוא מאתגר מאד במסגרת המשפחתית, ומהווה כר פורה למתחים ומריבות. ולא רק במשפחה, אלא בכל מסגרת קרובה: במעגלי חברות, בכיתה, בין קולגות בעבודה. בכל מסגרת שבה אנשים מאוגדים יחס על בסיס שוויוני, האהבה מייצרת איום. היא מאיימת לקרוע את האחדות, ולייצר יריבויות ומתיחויות. מאידך, מהם קשרים אנושיים ללא אהבה? מהי משפחה ללא אהבה? מהי חברות ללא אהבה? התביעה להוגנות במסגרת יחסי הקרבה, אינה אפוא תביעה לשוויון זכויות פשוט. היא תובעת שלא לתת לאהבה לייצר הפרדות, הבחנות, בין חברים בקבוצה אחת. ניתן לאהוב ולאהוב יותר, אך אסור להחצין זאת בתוך מעגל חברים או אחים.