עומדים להשתגע מהדרמה בחדשות? צאו רגע מהמסך ולכו למופע סטנד-אפ

"אני מסרב להצטרף למועדון גרוע כל כך שהוא מוכן לקבל מישהו כמוני להיות חבר בו", אמר גראוצ'ו מרקס (1890-1977), הקומיקאי היהודי מחבורת "האחים מרקס", באחת מההלצות הכי ידועות שלו. משפט זה זכה גם לוריאציה מאת וודי אלן, יהודי נוסף מהתחום, שהכניס טוויסט רומנטי לבדיחה: "אני לא מוכן לצאת עם מישהי נואשת עד כדי כך שהיא מסכימה לצאת עם אחד כמוני". הרבה מהבדיחות של האחים מרקס (וגם של אלן) מתאפיינות בזלזול עצמי כזה, שהוא אחד מסימני ההיכר של ההומור היהודי המסורתי. ייתכן בהחלט שספגו בבית, כבנים למשפחה יהודית שהיגרה לניו יורק מגרמניה.

לאחים מרקס, שפעלו בעיקר בשנות ה־30 וה־40, הייתה השפעה עצומה על התפתחות הקומדיה, ורבים מהדור הבא של הקומיקאים באמריקה מעידים כמה קיבלו מהם. ג'ון קליז, לדוגמא, מחבורת מונטי פייטון, סיפר שגרואצ'ו היה גיבור אישי ומודל שלו. אולם, לא רק קומיקאים הושפעו מהם, אלא גם אנשים רבים מתחומים שונים. המוסיקאי ג'ון לנון מהביטלס, למשל, כינה את עצמו "מרקסיסט לנוניסט" על שמם (ועל שמו). ההערה הזו של לנון מלמדת משהו חשוב על הומור – לא תמיד מדובר רק בשעשוע ובידור, לפעמים מדובר בהשקפת עולם שלמה, בזהות אישית, בדרך להסתכל על החיים ולהתמודד איתם.

מה היא אותה הסתכלות הומוריסטית וכיצד היא מועילה לנו?

למה דווקא בימינו?

השאלה שהעלנו מתחדדת בעיקר בימינו, כשהסטנד-אפ נמצא באור הזרקורים, מסנוור את הקהל ברחבי העולם, וצובר אוהדים חדשים כל הזמן. נראה שכל אדם שני מצטרף לתעשייה הזו, והדבר מעיד על ביקוש הולך וגובר לאנשים שיצחיקו אותנו. נראה שבעולם מלא בדרמות חברתיות, טכנולוגיות ופוליטיות, כולנו צריכים מנה גדושה של עליזות כדי לשמור על שפיות. אבל מה בדיוק יש בהומור שכל כל סוחף אותנו ומקל עלינו, ומה ההסבר לצמיחה של העסק הזה דווקא בימינו?

כדי לנסות לפענח את החידות שהעלנו, נעיף מבט לתופעה תרבותית שהתחילה במזרח אירופה במאה ה־19 ומשם היגרה לאמריקה – "ההומור היהודי" המפורסם. החוסן הק(י)ומי של העם היהודי לאורך ההיסטוריה, יכול לשפוך אור ולספק לנו כמה תובנות על האמנות הזו.

לפרוֹץ את המעצוֹרים והחסימוֹת

לאורך ההיסטוריה, התמודדו יהודים עם דיכוי ומגבלות קשות, ולעתים קרובות מצאו עצמם בשולי החברה, דחויים ומוחרמים. מול המצוקה והסבל, הם פנו לצחוק כמנגנון הגנה והתמודדות, ופיתחו תרבות שלמה של הומור. איש המפתח בהבנת התחום הזה נקרא אלתר דרויאנוב (1870-1938). הוא עצמו נחשף להומור היהודי לראשונה כששכב חולה בבית מרפא בדזדן שבגרמניה. בשל מחלתו אסר עליו הרופא לקרוא ספרים שדורשים מחשבה, ולכן העביר את זמנו בקריאת המגזין “דער יידישע הוֹמָאריסט” (ההומור היהודי) שקיבל מחברו. מאז התחיל לרשום במחברת כל פירור של הומור יהודי שנקרה בדרכו, ובסופו של דבר ריכז את החומרים שאסף בשלושה כרכים של 'ספר החידוד והבדיחה'. בספר זה נאספו אלפי בדיחות, ברמות איכות שונות, על הצאר והפריץ, על העיירה והעיר, על פרנסה ועסקים, על החמות והשדכנית, שמשקפות את חיי יהודי מזרח אירופה ואת שנינותם. אחד מגיבורי הספר היותר ידועים הוא הרשל'ה, האיש ששמע באישון לילה גנב פורץ אליו הביתה, והציע לו שיחפשו יחד כסף בבית, כי לבדו לא הצליח למצוא שם כלום.

במאמרו "המגוחך והבדיחה" ניסה דרויאנוב לפצח את סודו של ההומור הזה. הוא טוען שם שההומור הוא תוצאה של מאבק פנימי בין הרצון האישי של האדם, ובין המגבלות החיצוניות שלא מאפשרות לו לבטא אותו. "אדם שצעקת עצמוּתוֹ וּרצוֹנוֹתיו חנוּקה בּקרבּוֹ, וכל שעה הוּא מוּכרח למרוֹד, לפרוֹק את העוּלים והשיעבּוּדים, לפרוֹץ את המעצוֹרים והחסימוֹת, כי צר לוֹ בּגבוּלם". ההומור הוא דרך לשכוח לרגע מהמגבלות, בדומה לחלומות, ולשחרר את הרצון הפנימי בעטיפה מעודנת. כיוון שהיהודים תמיד היו תחת דיכוי ומגבלות חיצוניות מצד אחד, אבל בתוך תוכם לא ממש יישרו קו עם התרבות הכללית ששלטה סביבם, טבעי שלהומור יהיה מקום חשוב בעולמם.

העריצות הסמויה ששולטת בכולנו

בחזרה לימינו. אמנם אין לנו פריץ או צאר שיושב לנו על הראש, אבל יש אומרים שאנחנו עדיין תחת שלטונו של עריץ סמוי מהעין – הקונפורמיות. הדחף להיות כמו כולם. המדיה החברתית גורמת לכולנו להיחשף לאותה תרבות ולאותם תכנים ולהיות דומים זה לזה. כולנו נחשפים לאותם אידאלים, אורח חיים, קריירה, סלבים, דמויות מופת ונורמות שמסדירות מה נחשב יותר טוב ומה נחשב פחות טוב בכל תחום בעולם.

עם הלחץ המתמיד להתיישר, לבטא את עצמנו בגבולות הנורמה, ולבחור את הבחירות מקובלות, ההומור מתגלה כחבל הצלה נחוץ ומשחרר. מופעי הסטנדאפ מספקים פורקן להבעת התסכולים שלנו, ולהטלת ספק בסטטוס קוו, ולכן הדרישה להם כל כך גדולה. סטנדאפיסטים רבים משחקים על הקו הדק שמפריד בין האסור והמותר, המקובל והמגונה, הכשר והטמא. לפעמים ההומור יכול לגלוש למקומות פוגעניים ופסולים, אבל לפעמים הוא יכול למתוח את הגבולות ולהאיר דברים באור חדש.

איך מגיעים לגן עדן?

לצד תפקידו ההישרדותי והמשחרר של ההומור, חשוב לציין שחשיבותו ביהדות חורגת מעבר לזה. ערכו האמיתי טמון בכוחו להרבות טוב בעולם.

בגמרא מסופר על אדם בשם רבי ברוקא שפגש פעם אחת את אליהו הנביא בשוק, ושאל אותו שאלה שמעניינת כנראה כל מי שמאמין בחיים שאחרי המוות: "למי מבין האנשים שנמצאים כאן מסביבנו יש חלק בגן עדן?". ייתכן והוא ציפה שאליהו יצביע על איזה נדבן גדול או חכם נודע שהיו בסביבה, אבל במקום זאת אליהו הצביע דווקא על שני אנשים פשוטים שבדיוק עברו שם. אותו רבי ברוקא ניגש את שני האנשים הללו כדי לשאול אותם מה מעשיהם, והם ענו לו: "אנשים בדחנים אנחנו. כשאנו רואים אנשים עצובים אנחנו משמחים אותם. כשאנו רואים שניים רבים אנחנו הולכים ועושים ביניהם שלום".

מעבר לכל השאלות הפסיכולוגיות על מהו הומור ולמה הוא משמש, למה אנחנו כל כך רוצים אותו ולמה כיום הוא מתפשט, יש את העניין הטריוויאלי הזה – להעלות חיוך על הפנים של מישהו שצריך את זה. לכן, דווקא לאנשים אלו שמשמחים, על אף שהם פשוטים ואין בהם משהו מיוחד, יש ערך גדול כל כך.