לא יאומן מה מחמאה אחת מסוגלת לעשות

אף פעם לא באמת הבנתי מה הכוח של מחמאה, עד שפעם אחת, בשיעור שמסרתי בכיתה ד', אחד התלמידים שלי ענה תשובה מבריקה בכתה. 

התלהבתי מהתשובה מאד, אבל כרגיל, הרושם התפוגג לי בהמשך היום, ועד שהגעתי לביתי כבר שכחתי ממנה לגמרי.

אחרי שעה, מחכה לאוטובוס, החלו לצוף לי כל מיני דברים, וגם התשובה המבריקה הזו צפה ועלתה. אמרתי לעצמי, מה אכפת לי? גם ככה אין לי עכשיו מה לעשות, בוא לפחות נשמח את אמא שלו, שהייתה אם חד הורית וקשת יום.

התקשרתי אליה ואמרתי לה שהיום הילד שלה פשוט הבריק בשיעור, ושתדע שבאופן כללי מדובר בילד מקסים עם עתיד מבטיח.

חיכיתי לשמוע את התשובה שלה, אבל כל מה ששמעתי מעבר לקו היה רק שתיקה.

"הלו?... את שומעת?".

שתיקה.

אחרי כמה רגעים, קול מרוסק של בכי עונה לי: "אתה לא מבין, בדיוק היום הייתה לי מריבה נוראית עם אחת האמהות, שהעליבה אותי ואמרה לי בטון מזלזל כזה: 'גברתי, את יודעת בכלל מה זה חינוך?', כאילו, שבגלל שנפרדתי מבעלי, ויש לי קשיים כלכליים, אני לא יודעת לחנך. הבטן כואבת לי כבר מהבוקר, ועכשיו המילים האלו שלך, המחמאה הזו... אתה באמת לא מבין...".

האמת שלא ציפיתי לתגובה כזו. כולה רציתי להרוג כמה דקות עד לאוטובוס, וגם לא להשתעמם יותר מידי, ופתאום השיחה הזו נלקחה למקום אחר לגמרי.

ואז אמרתי לעצמי: רגע, מה אכפת לי לעשות מנהג, שבו כל יום אני מתקשר להורה אחד, או שולח לו לפחות הודעת ווטסאפ/ מייל/ יונת דואר/ מה שיהיה, ובהודעה הזו אשמח אותו עם דברים טובים שהילד עשה/ אמר, ואהפוך את היום שלו לטוב וקסום יותר?

אני משקיע כל כך הרבה משאבים על שטויות ודברים מיותרים, אז דווקא כאן, עם ההשקעה האפסית הזו, והרווח האין סופי הזה, אתעצל?

מאז אני משתדל לפחות פעם ביום/ יומיים לפזר את אבקת הקסמים המיוחדת הזו, של פרגון לילדים שרק מורים יכולים להחזיק.

* * *

הסיפור הזה הזכיר לי את השאלה שחבר שלי שאל אותי כשגרתי בנחלאות, ובדיוק הבחורה שהוא יצא איתה מעל לחודשיים נפגשה איתו והסבירה לו שזה נגמר. 

זה היה ליל ירח מלא ודיברנו על ביטחון ודימוי עצמי. נראה שכל העולם כבר הלך לישון כאשר הוא פנה אליי בעיניים אדומות ואמר לי: "אתה יודע שמעולם אבא שלי לא אמר לי שהוא אוהב ומעריך אותי? מעולם".

הכרתי קצת את המשפחה שלו - משפחה יקית מערב אירופאית, שלא החצינה רגשות. ניסיתי לנחם אותו ואמרתי לו, שזה שאבא שלו מעולם לא אמר לו שהוא אוהב אותו, לא נובע מזה שהוא באמת לא אוהב, אלא בגלל שפחות מקובל אצלם להחצין רגשות.

"עזוב אותך", אמר לי בעצבים, "אף אחד לא ביקש ממנו לבכות בפומבי, וזה בסדר גמור להחצין רגשות, אבל לפחות תגיד פעם אחת לילד שלך שאתה אוהב ומעריך אותו. כל עציץ צריך שישקו אותו. כל ילד צריך לדעת שמאמינים בו. נראה לי כל כך אלמנטרי".

מאז עברו כבר כמה שנים טובות, ואותו חבר התחתן ונולדו לו ילדים. השבוע סימסתי לו, בעקבות הסיפור הזה, שחשבתי על השיחה ההיא שלנו, והוספתי "בטח אתה, בניגוד לאבא שלך, לא מפסיק לומר לילדים שלך שאתה אוהב אותם".

"כל הזמן", ענה לי, "כל הזמן. האמת שמרוב שאני חוזר על זה, הילד שלי כבר אומר לי שאני חופר לו, אבל לא אכפת לי. שיתמודד." 

אז אם יש לכם ילדים, ועדיין לא אמרתם להם עד כמה אתם אוהבים ומעריכים אותם, אל תחכו למחר. לכו אליהם עכשיו, נשקו אותם בראש, חבקו חזק חזק, ותגידו להם שמבחינתכם הם הדבר הכי טוב בעולם שקרה לכם אי פעם.

תהיו בטוחים שהם הולכים לזכור את המילים האלו כל החיים, כולל השעה והמקום שבו נאמרו. כי בניגוד לבושם, המילים הללו, לא יתנדפו מהם לעולם.