גם בימינו מתקיימים קרבות גלדיאטורים אכזריים, הם פשוט שינו צורה

כבר כמה שבועות שהעולם עוצר את נשימתו ומחכה לגלות האם באמת שני היזמים המיליארדרים יאבקו זה בזה באגרופים חשופים. תקציר למי שפספס: הכל התחיל בשרשור בטוויטר, שבו לעג אחד המשתמשים למארק צוקרברג שהעלה תמונות שלו מאימון בלוחמת ג'יו ג'וסטו ברזילאית. בתגובה כתב אילון מאסק שהוא "מוכן להילחם איתו בכלוב" וצוקרברג השיב לו "שלח מיקום". זה אמנם נראה כמו בדיחה בהתחלה, אבל מאז הראו שני היזמים נכונות לבצע את הקרב הזה באמת. לפני כמה ימים הדהים מאסק את העוקבים שלו כשצייץ "יש סיכוי שהקרב יתקיים בקולוסאום". מלבד הסנסציה שבהערה הזו, היא גם מהדהדת את אחת התיאוריות הצבעוניות והמעניינות שנכתבה על הפסיכולוגיה של יזמים ואילי הון.

ברברים בחליפות

באמריקה של ראשית המאה ה-20, כשהיבשת הפכה להיות מעצמה כלכלית עולמית, חי מהגר נורבגי בשם תורסטן ובלן (Thorstein Veblen), דמות אקסצנטרית, שבזה לתרבות הצריכה האמריקאית. הוא התבונן מהצד במאבקי הכוח והשליטה בין אילי ההון, וזה גרם לו להבין שיש משהו שגוי באופן שבו חשבו על כלכלה עד ימיו. הכלכלנים הקלאסיים האמינו שהשוק מורכב מאנשים רציונליים, שהשיקול היחיד שמנחה אותם הוא הגדלת הון ורווחים. אולם, ובלן זיהה שיש מניעים נוספים בקרב של אותם יזמים ואילי הון, שאין להם קשר עם מטרות רציונליות. הוא הצביע על "צריכת ראווה", שנועדה רק כדי להפגין את המעמד הגבוה שלך, ועל אינסטינקט של "טורפנות", שבו יזמים ואנשי עסקים מנסים "לחסל" יריבים (מבחינה כלכלית) - רק לשם חדוות הניצחון. אותם אילי הון היו מכונים, לעיתים, "ברונים שודדים" בפי הציבור, בשל תכונות אלו.

ובלן טען, שלאותם אנשים אין רק מניעים רציונליים כמו שחשבו הכלכלנים שלפניו, אלא יש אינסטינקטים נוספים שמובילים אותם. מדובר באותם אינסטינקטים שגרמו לבני אדם להילחם זה בזה בברבריות ובאכזריות בחברות הקדומות (כמו שובלן דמיין אותן). פעם מלכים היו מנהלים דו קרב מדמם באמצעות חרבות, חניתות ולפידים, אבל היום זה לא מקובל, אז הקרבות מתקיימים באמצעות מניות בבורסה. המניע התוקפני נותר כמו שהוא, הוא רק מוסתר מאחורי תחפושת יפה של עניבות וחליפות, גרפים ומספרים. ובלן בוודאי היה רואה בהתנצחות בין מאסק וצוקרברג, ובהערה של מאסק על הקולוסאום, רגע שבו האינסטינקט הקדום נחשף מבעד למסכה. השימוש בקולוסאום, שמעלה בראש תמונות של גלדיאטורים מדממים ותצוגות קרב אכזריות, חושף אלמנט תוקפני וברברי בהתנצחות הזו.

הרס יצירתי

תיאוריה דומה, אבל הרבה יותר אופטימית, הייתה לכלכלן אחר, שפעל כמה שנים אחרי ובלן – ג'וזף שומפטר (Joseph Schumpeter). הוא הסכים עם ובלן שרווחים וחשיבה רציונלית אינם המניעים היחידים לפעילות כלכלית ויזמית. הוא הסכים איתו שיזמים נהנים מעצם ההרפתקה, המלחמה והפגנת הכוח שלהם, אולם בניגוד אליו, הוא טען, שכיוון שאותם אנשים ניתבו תכונות אלה למען יצירה ופיתוח שכולנו נהנים מהם, אז זה דווקא דבר טוב. גם אם אפשר לזהות דמיון בין האינסטינקטים של היזמים בימינו לאלה של ברברים בעבר, העובדה שהם מנותבים לעשייה יצירתית עושה את כל ההבדל. בזכות אותם יזמים הרפתקנים מתקיים התהליך ששומפטר כינה "הרס יצירתי" – תהליך שבו חידושים טכנולוגיים מחליפים את המוצרים הישנים, שגם הם מוחלפים בידי יוזמות חדשות, עד אינסוף.

שודדים בבית המדרש

את הרעיון של ניתוב התוקפנות ליצירתיות אפשר לגלות לא רק בשוק ההון, אלא במקום נוסף, מפתיע לא פחות – בית המדרש. התרבות היהודית מבוססת על דיונים, ויכוחים ומחלוקות, ובית המדרש הוא מקום ההתרחשות הזו. בית המדרש נראה במבט ראשון כניגודו המוחלט של הקולוסיאום – זירת דיונים לעומת זירת קרבות. אולם, מעניין לגלות, שחכמי בית המדרש מתוארים במקורות פעמים רבות כלוחמים נושאי חרבות ואנשי סיף, שיוצאים למלחמה זה בזה. הדיונים בבית המדרש מכונים "מלחמתה של תורה". דעותיו של החכם מתוארות בתור חרב שחגורה על ירכו. חכמים משווים בין שני תלמידי חכמים שמחדדין את הרעיונות זה לזה, לשני סייפים המחדדים את חרבות הברזל שלהם: "מה ברזל זה, אחד מחדד את חבירו, אף שני תלמידי חכמים מחדדין זה את זה בהלכה". תלמידי חכמים נקראים, לעיתים, "בעלי תריסין" (תריס = מגן), ועוד כהנה וכהנה דימויים ומטאפורות משדה הקרב. בית המדרש מצטייר כמין זירת קרב אלטרנטיבית, שבה לא נלחמים עם חרבות אלא עם דעות.

הסיפור שממחיש את הרעיון הזה בצורה חזקה הוא סיפור פגישתם הגורלית של רבי יוחנן וריש לקיש מתקופת התלמוד. רבי יוחנן היה ראש חכמי ארץ ישראל, ואילו ריש לקיש היה ראש לכנופייה של השודדים. פעם אחת ירד רבי יוחנן לטבול בנהר הירדן. ריש לקיש ראה אותו מרחוק, והיה משוכנע שהוא רואה לפניו אישה יפה, אז הוא קפץ אל המים והשיג אותו. רבי יוחנן, שהתפעל מעוצמת הקפיצה, אמר לריש לקיש "חילך לאורייתא" ("כוחך לתורה"), ואילו ריש לקיש השיב לו "יופייך לנשים". מאז הם התחברו, נהיו שותפים ללימוד, והפכו להיות אחד הצמדים הכי משפיעים במסורת היהודית. הנקודה המעניינת בסיפור היא, שרבי יוחנן זיהה את כוח הלימוד והיצירה דווקא אצל השודד הגדול (השוו ל"ברונים שודדים" של ובלן), כשזה ביצע פעולה פיזית, שלכאורה אין קשר בינה ובין בית המדרש. הביטוי "חילך לאורייתא" מתמצת את העיקרון של ניתוב הכוח ללמידה פוריה.

המסורת היהודית מלמדת את המעבר מהחלפת מהלומות - להחלפת רעיונות, ומחידוד של חרבות - לחידוד של מחשבות. היא מעודדת את ניתוב הכוח והגבורה מתוקפנות חייתית - ליצירה רוחנית.