מה קרה לרופא ספרדי, כששמע במקרה יהודי מדבר ספרדית עתיקה?

קיץ אחד, בשנת 1903, יצא רופא ספרדי בשם אנחל פולידו פרננדז (1852–1932) לשיט על נהר הדנובה. לפתע שמע גבר ואישה משוחחים בשפה שנשמעה לו מוכרת. היא הייתה דומה לספרדית, אבל היו גם הבדלים שיותר תאמו לספרדית עתיקה מאשר לספרדית עכשווית. הוא הסתקרן וניגש אל הזוג המשוחח, וגילה שהדובר הוא יהודי בשם אנריקה חיים בז'רנו, רב וחכם יהודי טורקי בולט. השפה שהוא דיבר בה עם אשתו הייתה לדינו, שפתם של צאצאי היהודים שגורשו מספרד בסוף המאה ה-15.

אחרי הגירוש, יהודים המשיכו לדבר בספרדית מעורבת בעברית, ולכן הם שימרו צורות ביטוי עתיקות. התפתחויות שחלו בשפה הספרדית בתוך ספרד לא חלו עליהם, כיוון שהם כבר לא היו שם. דוגמא להבדל בין השפות הוא הגיית המילה 'hijo', שפירושה 'בן'. בספרדית עכשווית הוגים אותה "איחו", ואילו בספרדית עתיקה ובלדינו הוגים אותה "איז'ו". באותו מפגש התחיל שיתוף פעולה בין הרב והחוקר, שיצאו ביחד לחקור את הספרדית העתיקה. פרננדז, שמלבד היותו רופא, היה דמות ציבורית בולטת, עסק גם בהשבת היהודים-הספרדים לספרד ובתיקון העוול ההיסטורי שנעשה להם. הוא כינה אותם "ספרדים חסרי מולדת", כינוי שהם כבר לא ממש הזדהו איתו בשלב זה של ההיסטוריה.

סיפור זה מדגים עד כמה השפה נושאת איתה עבר וזיכרונות. צורת ההגייה, אוצר המילים, המבטא - כל אלו מספרים סיפור בן כמה מאות שנים על השתלבות, בידול וגלות. ברכת השלום בלדינו היא "שלום, קומו אסטה?", והיא מספרת על העירוב של עברית וספרדית, כמו שביידיש (שפה יהודית מזרח אירופית) אומרים "שלום עליכם, וואָס מאַכסטו?", ברכת שלום שמספרת על עירוב אחר. העברית הישראלית שפותחת עם "היי, מה קורה?" מספרת סיפור הפוך, על דוברי עברית שמאמצים השפעה אמריקאית. הסיפורים שמסתתרים בתוך המילים, הם סיבה מספיק טובה לשמר שפות עתיקות, במיוחד אם הן לא כל כך עתיקות. עוד חיים בינינו דוברי יידיש ולדינו מבית, ויש אפילו קהילות בארץ ובעולם שהיידיש עדיין מדוברת ומועברת בהן מדור לדור.

מגדל בבל היהודי

בתורה מסופר על מגדל בבל, שנבנה כאשר כל בני האדם התאחדו כדי לבנות מגדל אחד שראשו יגיע לשמים, כמרד נגד האל. מסופר שם, שהאל בלל את השפות שלהם והפיץ אותם על פני הארץ. החלטתו לבצע ענישה זו מובאת במילים: "הָ֚בָה נֵֽרְדָ֔ה וְנָבְלָ֥ה שָׁ֖ם שְׂפָתָ֑ם אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יִשְׁמְע֔וּ אִ֖ישׁ שְׂפַ֥ת רֵעֵֽהוּ", ואילו הענישה עצמה מתוארת במילים: "וַיָּ֨פֶץ ה' אֹתָ֛ם מִשָּׁ֖ם עַל־פְּנֵ֣י כָל־הָאָ֑רֶץ וַֽיַּחְדְּל֖וּ לִבְנֹ֥ת הָעִֽיר". מעניין לראות, שהתוכנית המקורית היא  לבלול את השפות של כולם, אך בפועל מה שהוא עושה זה רק להפיץ אותם על פני הארץ. משתמע מהסיפור, שעצם ההפצה כבר תגרור לבד מצב שבו יתפתחו שפות שונות, למרות שכולם התחילו מאותה שפה ראשיתית. גם ליהודים יש מגדל בבל משלהם: בעקבות חורבן בית המקדש והגלות מארץ ישראל, הם נפוצו על פני הארץ ופיתחו שפות שונות, שכל אחת מלמדת על התרבות המקום והקהילה שבהם חיו.

היידיש והלדינו, שהוזכרו כבר, הן הידועות ביותר מבין השפות היהודיות שאינן עברית. אולם, מגוון השפות היהודיות משתרע על קשת הנמתחת הרבה מעבר לגבולותיהן. יהודית-איטלקית, יהודית-בוכרית, יהודית-ערבית ועוד רשימה ארוכה - אוצרות לשוניים אלו משקפים את המסע של קהילות יהודיות בגולה.

המסע בעקבות מסלולן של מילים ושפות יהודיות ברחבי הגלובוס הוא התמחותה המיוחדת של החוקרת שרה בונין בנור (Sarah Bunin Benor). תשוקתה לנושא ניצתה לראשונה עוד כשהייתה נערה יהודייה אמריקאית, שלמדה לנגן בכינור והתעניינה במוזיקה. יום אחד היא גילתה את מוזיקת ​​הכליזמר היהודית שמקורה במזרח אירופה והתלהבה ממנה. דרכה נחשפה לעולם היידיש, ומשם היא יצאה לחקור באקדמיה שפות יהודיות שונות ומגוונות. כיום היא עוסקת בגילוין והבנתן, ובניסיון לחשוף את הסיפור שמסתתר בהן.

אחת הדוגמאות שלה לסיפור כזה הוא גלגולו של השם ינטה Yenta -  שם נפוץ בקרב היהודים האשכנזים. מוצאו בשם היהודי-איטלקי ג'נטיל Gentile, שהיגר ביחד עם היהודים כשהתרחש גל הגירה מאיטליה לגרמניה. משם הוא הפליג ביחד איתם מאירופה רוויית האנטישמיות אל עבר "העולם החדש" של אמריקה. באמריקה נוצר הסרט המפורסם 'ינטה' של ברברה סטרייסנד, זמרת ויוצרת יהודייה ידועה. יש כאן מילה אחת שאוצרת בתוכה סיפור בן מאות שנים, של הגירה, גירוש ותחייה. "אנו יכולים להסתכל על השפה והשמות שלנו, ונוכל לראות עקבות של ההיסטוריה שלנו", אומרת פרופסור בנור, בראיון שנתנה לפני מספר חודשים. "זה מה שמשך אותי ביידיש. זה כל כך עשיר ללמוד את השפה, כמו לרפרף על ספר היסטוריה. אתה לומד על כל השכבות של העם היהודי.  בנור מעלה את החשש שכיום, רבות משפות אלו נכחדות, וכמה חשוב לשמור וללמוד אותן.

למה אי אפשר להסתפק בעברית?

כאן יש מקום לעצור ולשאול, מדוע בעצם חשוב לשמר את השפות הללו? היה ניתן לחשוב, שהשפה העברית היא השפה המקורית של היהודים, וכל השאר הן שאריות מתקופת הגלות, שאפשר לשכוח מהן. זו גם הייתה הגישה של זרמים מסוימים בתנועה הציונית, שרצו לקפוץ "מהתנ"ך עד הפלמ"ח" גם מבחינה לשונית. אבל האמת היא, שהפרדה כזו היא בלתי אפשרית. ראשית, העברית היום שונה מהשפה העברית המקורית. הרבה מילים שינו את משמעותן. למשל, חמוץ (בתנ"ך פירושו צבע אדום ולא טעם מסוים), או מצוד (בתנ"ך פירושו מבצר ולא מרדף). בנוסף, העברית של היום מלאה בהשפעות חיצוניות, כולל במילים מארמית (כמו אבא ואמא) מלדינו (כמו דביל ופיתה) ומיידיש (כמו תכל'ס ונודניק). השיבה אל העברית לא הייתה שיבה אל העבר. כל הדרך שעברנו בין התנ"ך לפלמ"ח בלתי ניתנת למחיקה. היא עיצבה ומעצבת את השפה והתרבות שלנו עד היום.

העיצוב ההיסטורי הזה הוא הסיבה שחשוב להכיר גם את השפות היהודיות העתיקות, שחלקן בסכנת שכחה, והרבה מכך בעקבות השואה, שחיסלה קהילות שלמות עם השפה והמורשת הייחודית שלהן. יותר ויותר קהילות ערות לסוגיה הזו ונוקטות בפעולה. בחודש האחרון התקיים "כנס היידיש" באוסטרליה, שבה יש את ריכוז ניצולי השואה הגדול ביותר מחוץ לישראל. אחרי שנסגר עיתון היידיש האחרון שם בשנות ה-90 נדלקה אצל חברי הקהילה נורה אדומה, וקבוצה של אוהבי השפה החליטו לעשות משהו בנידון. כיום, כבר מתקיימות שם סצנה של מוזיקה יידית, שבתות של יידיש, ותחייה תרבותית שלמה. מלבד זאת, מתקיימים בארץ ובעולם פרויקטים רבים לשימור של השפות היהודיות. פרופ' שרה בנור, שכבר ציטטנו, מקדמת את 'פרויקט השפות היהודיות', וגם בארץ ישנו פרויקט בשם 'שפת המקום', בו מקליטים אנשים מבוגרים דוברי שפות יהודיות עתיקות, כדי לשמר לא רק את המילים, אלא גם את המבטא וההגייה. "אני חושבת שיהודים מתחילים להיות ערים למורשת התרבותית שלהם יותר בימים אלה", מסכמת בנור באופטימיות בראיון ההוא, "והיא מכה גלים חדשים בדור הצעיר".