VLU בית+
משנה חיים: מה יכול להעלות את הערך העצמי שלנו הכי גבוה?
אנשים רבים מסתובבים בעולם עם תחושה קשה של חוסר הערכה עצמית, שפוגעת בהם בכל תחומי החיים, וחוסמת אותם להתקדם ולהצליח. הם הולכים לסדנאות העצמה וטיפוליים רגשיים, אבל שוכחים שהעיקר - הוא לטפל מהשורש. מאמר ארוך, אבל משנה חיים ושווה קריאה
תחושת ערך גבוהה, שיכולה להביא אותנו להיות אנשים שמחים ובעלי ביטחון עצמי, קשורה אצלנו, בדרך כלל, לתנאים חיצוניים.
נדמה לרובנו, לא תמיד במודע, שכדי להרגיש שווים ובעלי ערך, אנחנו זקוקים להצלחה, הערכה, תמיכה, חשיבות ועוד. כל עוד התנאי הזה מתמלא ואנחנו מצליחים, מוקפים במשפחה תומכת ומקבלים מחיאות כפיים – יש לנו ביטחון ואנחנו מרגישים שווים, טובים, מלאי אנרגיה, שמחים ונדיבים.
אבל, ברגע שהתנאי לא מתמלא. אם אנחנו נכשלים, או לא מקבלים הערכה מהסביבה, אנו הופכים באחת לחסרי ביטחון. מרגישים קטנים, אשמים או חסרי ערך, עד למצבים של מתח, דיכאון, חרדה, תחושת ריקנות ועוד.
ביטחון עצמי אמיתי אינו עניין חיצוני, אלא, כשמו כן הוא - תוצר של קבלה עצמית. הוא היכולת לאהוב ולכבד את מי שאנחנו בכל מצב, עם החוזקות והכישורים, וגם עם החולשות, הנפילות והטעויות.
איך נגיע לקבלה עצמית כזאת?
התשובה המפתיעה נמצאת בקשר עם ההורים.
השורש שלנו
ההורים הם השורש שלנו, בית היוצר, המפעל שממנו באנו ובו גדלנו. הם המקור שלנו, ולכן הדרך שבה אנחנו תופסים את ההורים, תהיה, כמעט תמיד, הדרך שבה אנחנו תופסים את עצמנו. הצורה שבה אנחנו מתייחסים אל בית היוצר – תביא אותנו לראות באותה דרך גם את התוצר - אנחנו.
אולי מבהיל לגלות, אבל המבט שלנו על ההורים הוא, בעצם, אחד לאחד, המבט שלנו על עצמנו.
אם אנחנו באים "מלמעלה", מתנשאים על ההורים, שופטים אותם, וחושבים עליהם בצורה לא מחמיאה, אנחנו לא שמים לב, שבכך אנו מעידים גם על עצמנו. כי משורש רקוב – יוצא פרי רקוב.
אם אני חושבת שאמא שלי קשה – אני בטוחה, בעומק, שגם אני כזאת.
אם אנחנו חושבים שההורים שלנו נחותים – נראה את עצמנו גם כנחותים.
אם אנחנו מזלזלים בהורים – גם אם מבחוץ אנחנו נראים אחרת, בחדרי חדרים אנחנו, בעצם, מזלזלים גם בעצמנו.
אם אנחנו חושבים שהם בינוניים, עקשנים או לא מוצלחים – זה מה שאנחנו חושבים גם על עצמנו.
פעם מישהי אמרה לי "אני אלרגית לאמא שלי". אמרתי לה "ואני מנחשת שאת אלרגית גם לעצמך?". קיבלתי חיוך מופתע מאוזן לאוזן. היא סיפרה שאכן היא לא סובלת את עצמה, בדיוק כמו שהיא לא סובלת את בית היוצר שלה, ובעצם, איך יכול להיות אחרת?
שווים ללא תנאי
מה יעשה את השינוי וייתן לנו ביטחון, אהבה, קבלה עצמית, ותחושת ערך בלתי תלויה?
הדרך שבה נראה את השורש שלנו.
אם נישא עיניים אל ההורים, רק מעצם היותם המקור, המולידים שלנו, ונראה את בית היוצר שלנו כטוב וחיובי, נראה באור כזה גם את עצמנו. כי משורש טוב – יוצא פרי טוב.
כיבוד הורים - שלא קשור ל"מי הם ההורים", או "מה דעתי עליהם", יאפשר לנו להיות אנשים בעלי ביטחון עצמי וחוסן נפשי, שאוהבים את עצמנו ושמחים במי שאנחנו. הוא יאפשר לנו להרגיש שווים ובעלי ערך מעצם היותנו, בלי שום תנאים חיצוניים של הצלחה והערכה, או הגדרות אופי, יכולות וכישורים. אם ההורים שלנו נתפסים בעיננו כ"פירמה", מעצם היותנו התוצר הישיר של המפעל שלהם – גם אנחנו "פירמה".
ביטחון עצמי אמיתי, אם כן, מוכרח להיות קשור אל העמדה שלנו כלפי ההורים שלנו. אם לא נשפוט אותם – לא נשפוט גם את עצמנו. אם נכבד אותם ללא תנאי – נהפוך בעיני עצמנו, ביחס ישר, לטובים ושווים ללא תנאי.
במה זה תלוי? לא בהורים ובמי שהם, אלא במבט שלנו עליהם. בהחלטה שלנו להתמקם נכון בפירמידה.
טוב מעצם היותו
אבל איך אני יכולה לכבד את אבא שלי, אם הוא באמת אדם קשה וכעסן? או אולי אפילו עם עבר פלילי, או בעיות נפשיות אמיתיות?
"שורש טוב" אמור על כל הורה באשר הוא.
הסתכלות טובה על ההורים היא לא בגלל מי שהם, איך שהם גידלו אותנו, או עד כמה נתנו לנו, אלא אך ורק מכוח זה שהביאו אותנו לעולם. כל הורה הוא שורש טוב, מעצם היותו זה שנתן לי את חיי, שותפו של הבורא ביצירתי. בשבילי הוא לא "יוסי", האדם הפרטי, אלא בעל תפקיד ומעמד של אבא.
באחת הסדנאות שהעברתי בנושא, עלתה השאלה "איך אני יכולה לראות את ההורים הבעייתיים שלי כשורש טוב?", ואז סיפרה משתתפת על חברה שהייתה לה בילדות. לחברה הזאת היה אבא אלכוהוליסט. כשהן היו חוזרות יחד מבית הספר – הן היו רואות בדרך את אבא שלה, מוטל בשכרותו על אחד הספסלים. למרבה הפלא, אותה נערה לא נראתה כועסת או מבוישת, אלא ניגשה אליו בצורה מכובדת, בכל פעם מחדש, והציעה לעזור לו לחזור הביתה. היא מעולם לא דיברה בגנותו, אלא ממש להיפך, היתה מזכירה מדי פעם בגאווה את "אבא שלי".
"בהתחלה זה היה נראה לי מוזר", שיתפה, "ואפילו קצת מגוחך. אבל, בסופו של דבר, היא זכתה להערכת כל החברות על הדרך המכבדת בה נהגה איתו. ואכן, אותה נערה הפכה, למרות האבא השיכור, לאישה בעלת ביטחון עצמי, מצליחה ומוערכת".
אני שייך!
תחושת שייכות היא אחד הכוחות המשמעותיים שמניעים אותנו כבני אדם. כדי להרגיש בעלי ערך, אנחנו חייבים להרגיש שייכים למקום או קבוצה כלשהי, רעיונית או פיזית. וככל שהקבוצה מוערכת יותר בעינינו – כך גם אנחנו נעריך את עצמנו יותר.
למעשה, הצורך החזק בשייכות, קובע את סגנון חיינו בכל המישורים. הרצונות והשאיפות שלנו, מה אנחנו אוכלים, איך אנחנו מתלבשים, העיסוק שלנו, מה עיקר ומה טפל, מה טוב ומה רע – כל אלה קשורים קשר הדוק אל הקבוצה שאליה אנחנו שייכים.
אבל בכל קבוצה שאליה נגיע, השייכות שלנו לא מובנית מאליה, אלא מותנית. רק אם עמדנו בתנאי הקבוצה – נרגיש חלק ממנה. מכיוון שהשייכות נותנת לנו תחושת ערך – נתאמץ להוכיח את השייכות שלנו, ונדאג, בכל דרך, לשמר את הקשר אל הקבוצה.
הצורך בשייכות ינהל אותנו, עד כדי כך, שלעיתים נרגיש בסוג של מרדף מעייף, תחרותיות או בדידות. למעשה, בכל קבוצה נדאג לשמר את תחושת השייכות ללא הרף, כי אנחנו על תנאי.
תלישות
המקום היחיד שאליו נהיה תמיד שייכים, בלי שום תנאים, ונוכל להרגיש חיבור פשוט, עמוק ומתמיד, שלא ידרוש מאיתנו להיות עם היד על הדופק ולהתאמץ, ושלא ישתנה ולא יפסיק לעולם – הוא ההורים שלנו.
מה קורה כשאנחנו "מלמעלה" מול ההורים שלנו?
לעיתים נרגיש, במידה זו או אחרת, שאנחנו לא רוצים להיות שייכים אליהם.
אם אנחנו מתנשאים עליהם או מזלזלים בהם, רואים אותם כנחותים או בעייתיים – סביר להניח שלא נרצה להמשיך את הדרך שלהם וללמוד מהם. נרצה להתרחק מהם או נתבייש בהם.
התוצאה הישירה של הריחוק הזה תהיה בהתאם. תלווה אותנו תחושה כללית של תלישות, חוסר שקט תמידי וחוסר מנוחה.
לא תמיד נדע לייחס את תחושת התלישות שלנו אל הקשר עם ההורים, אך אם אנחנו 'הומלסים' שמנותקים מהשורש, אפילו אם נהיה מוקפים בחברים או במשפחה גרעינית משלנו, איך נוכל להרגיש תחושה של חיבור ושייכות?
חיבור פשוט
אם נתחבר נכון אל ההורים, "מלמטה", בלי קשר לאישיות הפרטית שלהם, נרגיש שייכים תמיד.
נחזור הביתה, תרתי משמע, לתחושה החמימה של ילד בחיק הוריו. נקבל תחושת חיבור לא תלויה, שלא דורשת עבודה, מרדף, חובת הוכחה או תנאי קבלה. נרגיש שאנחנו שווים, רצויים ואהובים, סתם ככה, מעצם היותנו.
השייכות להורים תחזיר אלינו את ההכרה המתוקה שיש לנו 'בית'. שיש לנו גב. שאנחנו לא לבד. שיש לנו על מי לסמוך ולהישען. שיש מי שיוכל לעזור לנו ולהגן עלינו במקרה של צרה או קושי. שיש לנו אל מי לפנות, ממי לקבל חיבוק ופירגון ויש לנו כתובת לעצה וברכה.
ככל שנכבד ונייקר יותר את ההורים, השורשים שלנו, נתגאה בהם ונכיר להם תודה – נרגיש שייכות בלי תנאי, שתיתן לנו יציבות, עוצמה וחוסן נפשי.
כשנהיה מחוברים נכון אל ההורים שלנו, נוכל להיות תלויים פחות בתנאים חיצוניים. ההצלחות או הכישלונות יטלטלו אותנו פחות, ומנוחה של ביטחון עצמי תיכנס לחיינו, בכל מצב, עם כל קבוצת שייכות נוספת או עם כל אדם.
חיבור לעולם
כשאנחנו גאים בשורש שלנו, אנחנו מרגישים חיבור ושייכות לא רק להורים, אלא גם לחוליה הקודמת, לסבא וסבתא, ומכאן – לחוליות הקודמות: לכלל המשפחה המורחבת, לעדה שממנה באנו, למסורת ולמנהגים שלה ולמורשת המשפחתית לדורותיה. זאת משום, שהחיבור לשרשרת הדורות, חייב להתחיל מהחיבור לחוליה הראשונה – ההורים.
אם נתחבר בצורה מתוקנת להורים, נוכל להרגיש חיבור ושייכות עמוקה לעם ישראל, ובעצם לעולם כולו, וחיבור זה יבנה בנו תחושת שייכות אינסופית.
"שנים ארוכות הייתי עסוקה ברצון דמיוני לברוח 'משם'", שיתפה אותי אחת המשתתפות בסדנה. "לא רציתי להיות שייכת למשפחה הזאת. רציתי לסמן "וי" על הפרק הזה בחיים שלי, ולהתחיל משהו שונה לגמרי... הייתי בטוחה שדווקא הקשר למשפחה הזאת – הוא זה שהרס לי את החיים, ואם רק הייתה לי משפחה אחרת – הייתי מאושרת הרבה יותר.
כל עוד הייתי, בלי להיות מודעת, "בת בלי בית", הומלסית וירטואלית, ליוותה אותי תחושה שלא ידעתי להסביר, של חוסר חיבור וריחוק כמעט בכל תחום בחיי. בכל מעגל חברתי שבו ניסיתי להשתלב, משהו בי היה לא יציב ולא נינוח. מבחוץ נראיתי מצליחה, בטוחה בעצמי, עסוקה ומלאה חברות, אבל לא עזר כל מה שעשיתי – עדיין הרגשתי בדידות איומה וחוסר ערך. הרגשתי סוג של גלות.
רק כשלמדתי כמה משמעותי המבט על ההורים, הבנתי עד כמה ניסיתי לנתק את עצמי באכזריות מהשורש שלי, וכמה שכל חיבור אחר, לעולם לא יהווה תחליף לשייכות הטבעית להורים שלי.
בסדנה קיבלתי מבט חדש על הילדות שלי, על הערכים שגדלתי עליהם, על המנהגים של הבית והמשפחה. התחלתי לראות את היופי, העוצמה והגדלות של המשפחה שלי. השינוי המהפכני הזה הביא לחיי נינוחות. היום אני הרבה יותר מקבלת ואוהבת את עצמי".
"אני רוצה לשבור את השרשרת", אמרה משתתפת בסדנה, שתיארה מערכת יחסים קשה עם ההורים שלה. "ההורים שלי אנשים קשים וביקורתיים. גם ההורים שלהם היו כאלו. אני רוצה לפתוח דף חדש ומודע יותר בחיים שלי...".
אותה אישה היתה בת 35, גרושה אחרי נישואין כושלים, שכללו אלימות פיזית. לפני כמה שנים, עקב הגירושין והמצב הכלכלי הגרוע, חזרה לגור אצל ההורים עם ילד מתבגר, ובלית ברירה היא מתפרנסת למחייתה מעבודת משק בית. "החיים לא חייכו אליי במיוחד", אמרה.
היא סיפרה בעיניים כבויות שהיחסים עם ההורים שלה גרועים ביותר. הם מעירים לה על כל עניין ומתערבים בחינוך של הילד. כל עניין נגמר בוויכוח ומריבה, והיא בעצם נלחמת בהם ללא הרף.
"האם אפשר לשבור את השרשרת?", שאלתי. "תרצי או לא, אלה הם ההורים שלך. יש רק שתי אפשרויות שעומדות בפנייך", הצעתי לה. "הראשונה, היא מה שאת עושה כרגע, להמשיך להגיע "מלמעלה" ולהילחם בהם שישתנו. השנייה, להתחבר אליהם בצורה מתוקנת ולחזור למקומך כילדה. בעצם, האופציה של "לשבור את השרשרת", כמו שאת רוצה, לא קיימת. הדבר היחיד שעלול להישבר כאן זה את...".
אחרי אותו מפגש היא הבינה, לראשונה בחייה, שההורים שלה לא חייבים לה כלום. שהם מארחים אותה אצלם בבית כבר כמה שנים טובות, תוך שהם סובלים בשקט את הוויכוחים והמריבות שהיא יוצרת, שלא לדבר על התמיכה הרגשית והכלכלית שהם נתנו לה כל השנים, בפרט בתקופת הגירושין הקשה.
במפגש הבא היא סיפרה שלא ישנה כל אותו הלילה מרוב צער וחרטה על שנים ארוכות שבהן נלחמה באנשים שנתנו לה יותר מכול ותמכו בה. פתאום היא ראתה את האבסורד הנורא של הקשר שלה איתם. הם – נותנים בלי סוף, והיא – לוקחת כמובן מאליו, ועוד מתריסה ומתלוננת...
כאן היא ראתה פתאום, בתמונת ראי, גם את היחסים שלה עם הבן שלה, והבינה שזה בדיוק מה שהוא עושה לה. היא הבינה כמה שזה בלתי נסבל להרגיש שהילד שקיבל בלי סוף – מחזיר בכפיות טובה.
היא החליטה באומץ לשנות כיוון לגמרי. קודם כל, היא הבינה שהמלחמה הזאת חסרת טעם, כי למרות הניסיונות הארוכים שלה, לא היו שום תוצאות.
היא ראתה שהמגורים בבית ההורים לא מובנים מאליהם, ושהיא בעצם אורחת ואין לה זכות לצער אותם. היא החליטה להפסיק באחת את הוויכוחים, ולקבל את ההורים שלה ללא שיפוט. היא הבינה שהיא חייבת בהכרת תודה גדולה.
בימים הראשונים ההורים שלה קיבלו בהלם ובהשתאות את השינוי הקיצוני, ובסופו של דבר הבית נרגע.
מאותו שבוע החיים שלה התהפכו לגמרי.
מחיים של הפניית המבט החוצה – הפכו חייה לעיסוק פנימי.
מרצון לשנות את ההורים, היא התחילה לבדוק איך היא משנה את עצמה. מביטחון מוחלט שההורים שלה טועים וצריכים להתאים את עצמם אליה, היא התחילה לראות את חלקה בעניין, ולנסות להתאים את עצמה אל ההורים.
מחיים של תלישות, חוסר יציבות ו"שבירת השרשרת", היא קיבלה חיים של חיבור ושייכות אל השורש שלה.
את הסיפור המרגש הזה יכולתי לסיים כאן, אבל אחרי שנתיים הגעתי להרצאה באותו מקום ופגשתי אותה.
האמת שלא זיהיתי אותה. היא ירדה 15 קילו(!) ונראתה בן אדם אחר. הפנים שלה היו מוארות, רגועות ונינוחות, והיא הייתה לבושה בטוב טעם. היא סיפרה שהיא התחילה ללמוד מקצוע יוקרתי ונחשב, עברה לדירה משלה והתחילה לחיות!
מה קרה פה?
כשהיא רצתה להתנתק מההורים, היא הייתה תלושה וחסרת ביטחון, ולכן החיים שלה נראו בהתאם. כי מי שמרגיש "לא שווה" – מזמין לעצמו בעל "לא שווה", מקצוע "לא שווה" ובעצם חיים "לא שווים".
אבל, כשהיא הפסיקה לשפוט אותם, אלא הכירה תודה וחזרה להיות ילדה – היא קיבלה ביטחון עצמי, ולכן כל החיים שלה זרמו במסלול אחר.
לפני שנה פגשתי אותה שוב. היא הייתה זוהרת ויפה מתמיד, וסיפרה על הצלחה בעבודה ובחייה האישיים. כששיתפתי אותה שאני מספרת את הסיפור המקסים שלה בכל מקום, אמרה לי שאני חייבת להגיד לכולם, שהמהפך הגדול בחיים שלה, של מאה שמונים מעלות – היה "רק" השינוי מול ההורים באותו שיעור בודד, שנתן לה במתנה חיים של שייכות וערך עצמי.