נמאס לכם שאנשים מזלזלים, עושים דווקא וחושבים רק על עצמם?
קבלו כלי נפלא ויעיל להתמודד עם אנשים שמזלזלים, עושים דווקא וחושבים רק עצמם: "כלי ארבעת השאלות"
- משה שרון
-
אא
לפני למעלה מעשור, כשלמדתי גישור, נחשפתי לכלי נפלא שנקרא "כלי ארבע השאלות". באותה תקופה ניהלתי מכללה בתל אביב, שמנתה מאות תלמידים, עשרות מורים ומספר עובדי מנהלה. מעליי היה דירקטוריון, ואחד הבכירים בדירקטוריון תפקד כמנהל הישיר שלי.
אותו מנהל, נקרא לו מייקל, שבר לי את המילה מול העובדים והמורים, עקף את סמכותי, מידר אותי ממידע, ביקש שאנפק לו אינספור דוחות, ולדעתי הציב לי יעדים בלתי אפשריים, רק כדי להצהיר בסוף כל שנה שלא עמדתי בהם (על אף שהמכללה הצליחה מאוד). אמנם הייתי צעיר וחסר ניסיון, רק סיימתי תואר ראשון, אך בכל זאת, הייתי מספיק בטוח בעצמי, וחשבתי שאם הם בחרו למנות אותי למנהל המכללה, עליהם לתת לי לנהל אותה בדרך שאני מבין וחושב שהיא הטובה ביותר.
התגובה שלי למעשיו הייתה חוסר תגובה. כלפי חוץ לא הראיתי דבר, אבל בפנים התחולל הרס העצמי. יש אנשים שכשהם כועסים הם לא מסוגלים לאכול, אני באותה תקופה העליתי חמישה-עשר קילו.
באחד משיעורי הגישור, שאל המרצה למי יש דוגמה מהחיים. מתוך שלושים תלמידים הצביעו שלושים... למי אין דוגמה מהחיים?
אני סיפרתי על מייקל.
"האם אתה מעוניין לשנות פרשנות?", שאל אותי המגשר. "ודאי", עניתי, והוא שאל אותי את ארבע השאלות הבאות:
שאלה ראשונה: למה לדעתך הוא מתנהג אליך כך?
"כי הוא בנאדם מתנשא", השבתי. "לא רק כלפיי - כלפי כולם".
שאלה שנייה: האם זו עובדה או פרשנות?
"זו עובדה", עניתי.
"האם ישנם כאלה שכן מעריכים אותו? יש אנשים שהוא עובד איתם והם מרוצים?", הקשה.
"כן, יש כאלו".
"אם כך", שאל, "האם ייתכן שזוהי רק הפרשנות שלך?".
"כן, ייתכן שזו רק הפרשנות שלי".
שאלה שלישית: מהי הפרשנות האלטרנטיבית?
"אם זו רק פרשנות", אמר המגשר, "תן לי פרשנות אלטרנטיבית".
"אין לי", עניתי בביטחון מלא.
"האם תרשה לי להציע לך פרשנות אלטרנטיבית?", שאל, ואני כמובן הסכמתי.
"אתה צעיר מאוד וכבר מנהל מכללה מצליחה. יכול להיות שההצלחה שלך מאיימת עליו באיזה אופן?".
"יכול להיות. אם הוא מאוים ממני - אין ספק שמדובר באדם קטן".
אנשים קטנים מקטינים את האנשים סביבם כדי להרגיש גדולים. אנשים גדולים מגדלים את האנשים סביבם, וכך הם עצמם גדלים עוד ועוד.
אמר פעם רבי ישראל מסלנט: כדי להיות גבוה מחברך עומדות לרשותך שתי אפשרויות - לחפור לו בור או לבנות לך תל.
שאלה רביעית: עד מתי אתה מתכוון לחכות שהוא ישתנה?
ואז שאל המגשר את השאלה האחרונה: "עוד כמה שנים אתה מתכוון להרוס לעצמך את החיים בציפייה לשינוי שיבוא ממנו?".
"אפילו לא רגע אחד נוסף", עניתי.
ביום שלמחרת מייקל הטיח כלפיי איזו שטות, ואני, שלרוב שתקתי במצבים דומים, עניתי לו בשלווה אבל גם בנחרצות: "מייקל, אני לא מוכן שתדבר אליי ככה יותר". הוא נאלם ואז נעלם. לאחר כשלוש שעות הודיעו לי שהחליפו לי מנהל, כי מייקל לא מוכן לעבוד איתי יותר. שמחתי מאוד, אך שמחתי הייתה מוקדמת, שכן מאותו יום הפכו מעשיו גרועים יותר. הוא הפיץ עליי שקרים ובדיות, ושכנע את הדירקטוריון להעביר אותי לתפקיד אחר. אך מאותו הרגע שפרשנותי השתנתה, הפסקתי לכעוס על מעשיו והתנהגותו.
זמן קצר אחר כך יצאתי למילואים, וכשחזרתי לאחר שלושים וחמישה ימים, גיליתי שהוא העביר את המכללה לחולון, מינה מנהל אחר במקומי, והעביר אותי לתפקיד אחר - הוצאה לאור של עיתון. הוצאתי גיליון אחד והתפטרתי. בקיצור - התפוטרתי.
אינני מספר את הסיפור הנ"ל על מנת להצדיק את עצמי או להגן על התגובה שלי. בדיעבד, יש לי ביקורת על תגובתי, שהייתה ילדותית משהו. את הסיפור אני מספר כדי להדגים את כוחה של הפרשנות.
הפרשנויות החדשות שלי היו:
-
לא ראוי לי ולא כדאי לי לבזבז את חיי במקום שפועל ביחס הפוך למה שהוא חורט על דגלו. אני רוצה לשמור על יושרה פנימית, ולא יכול לשרוד במקום שפועל "אחד פה ואחד בלב".
-
מה שלא הורג – מחשל. עברו שנים מאז, אך לו פגשתי את מייקל הייתי מודה לו, שהרי בזכות העובדה שלא נתן לי לנוח על זרי הדפנה, ישבתי וחשבתי יומם ולילה על רעיונות לפיתוח המכללה, והרעיונות הללו משרתים אותי עד היום.
-
הוא עשה לי טובה גדולה מאוד, כי לא סביר שהייתי מתפטר מהארגון הנ"ל אלמלא הוא ומעשיו.
אתן שתי דוגמאות נוספות, שילמדו אותנו כיצד להשתמש בכלי ארבעת השאלות בחיינו:
שאלתי אימא: "מה הכי מעצבן אותך בעולם?".
"שהילד שלי משקר לי", ענתה.
שאלה ראשונה: למה לדעתך הוא משקר לך?
"כי הוא חושב שאני מטומטמת, ושאני לא רואה שהוא משקר לי בפנים".
שאלה שנייה: האם זו עובדה או פרשנות, שהוא חושב שאת מטומטמת?
"זו עובדה", אמרה.
"אינני בטוח", עניתי. "בואי נעשה בדיקה, תתקשרי בבקשה לחברה טובה ותשאלי למה לדעתה בנך משקר לך".
שאלה שלישית: מהי הפרשנות האלטרנטיבית?
היא התקשרה והחברה ענתה לה מהעבר השני של הקו "כי הוא מפחד ממך".
ילדים משקרים כי הם מפחדים, ומבוגרים משקרים, על פי רוב, מאותה הסיבה בדיוק – מהפחד להתמודד עם האמת.
שאלה רביעית: עד מתי את מתכוונת להמשיך לכעוס ולצפות שהילד ישתנה? או ליתר דיוק, עד מתי את מתכוונת להרוס את הקשר ביניכם באצטלה של חינוך? הרי הכעס, העצבים והצעקות שלך לא עוזרים לו להפסיק לשקר. להיפך, בכל פעם שהוא משקר ואת מגיבה בכעס ואיומים, הוא מפחד יותר וכפועל יוצא מכך - משקר יותר.
כל זמן שתמשיכי לדבוק בפרשנות האוטומטית שלך לגבי הסיבות להתנהגותו, אין סיכוי שהתנהגותו תשתנה. אך אם תשני פרשנות, ישתנה הרגש, תשתנה התגובה, ואז ישנו סיכוי גבוה לכך שגם התנהגותו תשתנה.
אם הייתה מתייעצת עם רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, או עם הפסיכולוג אדלר, הם היו מייעצים לה לא להעיר לו בכלל כשהיא "תופסת" אותו על שקר, אלא להתעלם מהמעשה, ומן הצד השני, בכל פעם שהוא דובר אמת - לשמוח ולהביע זאת במילים: "איזה ילד טוב יש לי, רק דברי אמת יוצאים לו מהפה". אליבא דשניהם, בשלב מסויים הילד יפסיק לשקר.
דוגמה נוספת, לפני מספר שנים נהגתי לשחות על בסיס יומי. כששניים שוחים בבריכה, אזי כל אחד שוחה בצד שלו. אך כששוחים שלושה אנשים או יותר, אין ברירה אלא לשחות בצורת אליפסה, כדי לא להפריע. יום אחד שחינו שניים בבריכה, כשלפתע הצטרף אדם שלישי ששחה מולי בנתיב שלי. מעצבן, לא? הוא לא רואה שהוא מפריע לי? עצרתי ונעמדתי, המתנתי שהוא יגיע אליי. לא ידעתי מה בדיוק לומר לו, אבל בשניות שחלפו נזכרתי שלאחר שאסיים לשחות, אני עתיד להתקלח, ללבוש בגדי עבודה, ולנסוע לאחת המכללות בארץ להעביר הרצאה בנושא... כעס.
הידיעה על ההרצאה הקרבה גרמה לי לעצור ולשנות פרשנות: הרי לא סביר שהוא עמד על שפת הבריכה ושאל את עצמו – היכן משה שרון? אה, הנה הוא! אני קופץ כדי להפריע לו. סביר להניח שהוא לא מכיר את חוקי הבריכה.
אותו אדם המשיך לשחות עד שפגש בי, ואז נעמד גם הוא ושאל אם משהו לא בסדר. "הכל בסדר", עניתי, "פשוט כששוחים שלושה, אז שוחים בצורה אחרת כדי לא להתנגש אחד בשני". "אהה סליחה", ענה, "לא ידעתי...".