ה' בטבת: היום שמזכיר שהאסון לא נגמר ביום שבו הוא התרחש

בימינו, כשעובדות מהשטח מגיעות לעינינו תוך מספר שניות, בקצב מסחרר, השתנתה מן הקצה דמותו של "המבשר". אם בעבר היה זה אדם בעל יכולות ריצה מרשימות או נכונות לערוך מסעות, מי שחצה דרכים ארוכות כדי לבשר בשורה בארץ רחוקה, היום אלו תדרים אלחוטיים שחולפים מרחקים עצומים בכמה שניות. 

ריצת המרתון, למשל, קרויה על שם העיר מרתון, ממנה רץ פידיפידס המבשר עד לאתונה, כ־40 ק"מ, כדי להודיע על ניצחונה של יוון על פרס בקרב שהתחולל במרתון. בספר שמואל ב' אפילו מסופר על תחרות בין שליחים, מי יגיע ראשון ויספר לדוד המלך שצבאו הצליח לדכא את המרד של בנו אבשלום, כדי לקבל את הזכות לבשר בשורה טובה למלך. היהודים אמנם לא הקדישו תחרות ריצה למבשרים המיתולוגיים שלהם, אבל הם זוכרים לאחד מהם את תאריך השליחות בלוח השנה. השבוע ציינו את ה' בטבת – התאריך בו בישר המבשר ליחזקאל הנביא ולגולי בבל על חורבן ירושלים.

יחזקאל הנביא חי בבבל, והתריע בפני חורבן ירושלים המתקרב. הוא הזהיר את העם שיתקנו את מעשיהם הרעים. דיבוריו של יחזקאל לא תלויים בו, מסופר שם. עוד בתחילת שליחותו נאמר לו שפיו ייפתח וייסגר בהתאם לרצון ה': "וְאַתָּה בֶן אָדָם הִנֵּה נָתְנוּ עָלֶיךָ עֲבוֹתִים וַאֲסָרוּךָ בָּהֶם וְלֹא תֵצֵא בְּתוֹכָם. וּלְשׁוֹנְךָ אַדְבִּיק אֶל חִכֶּךָ וְנֶאֱלַמְתָּ [...] וּבְדַבְּרִי אוֹתְךָ אֶפְתַּח אֶת פִּיךָ [...]" (ג', כה-כז) 

ואכן, ברגע מסוים נאלם דום יחזקאל. הרגע הזה היה רגע חורבן ירושלים, שעליו יחזקאל ישמע מפי הפליט  מאוחר יותר. אחרי תקופה ארוכה מגיע הפליט מירושלים ומבשר על חורבן העיר: "וַיְהִי בִּשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּעֲשִׂירִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ לְגָלוּתֵנוּ בָּא אֵלַי הַפָּלִיט מִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר הוּכְּתָה הָעִיר". ה"עשירי" הוא חודש טבת. רק אחרי קבלת הבשורה שב הדיבור הנבואי לפיו של יחזקאל.

בתלמוד יש מחלוקת האם יום הבשורה הזה הוא יום צום או לא. לפי רבי שמעון זה היום שבו נאמר עליו בנביאים "צוֹם הָעֲשִׂירִי": "צוֹם הָעֲשִׂירִי – זֶה חֲמִשָּׁה בְּטֵבֵת, שֶׁבּוֹ בָּאת שְׁמוּעָה לַגּוֹלָה שֶׁהוּכְּתָה הָעִיר, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לג, כא): ״וַיְהִי בִּשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּעֲשִׂירִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ לְגָלוּתֵנוּ בָּא אֵלַי הַפָּלִיט מִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר הוּכְּתָה הָעִיר״, וְעָשׂוּ יוֹם שְׁמוּעָה כְּיוֹם שְׂרֵיפָה".

אמנם לדורות לא נקבע ה' בטבת ליום צום אבל הוא נותר יום שמציין רעיון מסוים. בניגוד לימים האחרים שקשורים למעשה עצמו – המצור על החומות, הפלת החומות, חורבן בית המקדש, ורצח גדליהו שניסה לשקם את היישוב היהודי – ה' בטבת לא עוסק באירוע הממשי של החורבן, אלא בהגעתה של השמועה על כך לגולי בבל הרחוקים. לכן גם ישנה הצעה בתלמוד לקבוע תאריכים שונים למי שהיה בישראל ולמי שהיה בבבל: "שֶׁבִּיהוּדָה מִתְעַנִּין עַל הַמַּעֲשֶׂה. וּבַגָּלִיּוֹת עַל הַשְּׁמוּעָה". 

ה' בטבת הוא יום שמייצג את הבשורה המאחרת לבוא, שמצביע על הפער בין ה"מעשה" ובין ה"שמועה", ובתקופה שביניהם, תקופה של ציפייה וחרדה, תקופת השתיקה של יחזקאל, של "וּלְשׁוֹנְךָ אַדְבִּיק אֶל חִכֶּךָ וְנֶאֱלַמְתָּ", של מי שנתון באותו חוסר וודאות מצמית, לגבי גורל ארצו, עמו ויקיריו. יום המזכיר את ההבנה שהאסון לא נגמר בתאריך שבו הוא התרחש, ושהדיו ותוצאותיו עוד ממשיכות להדהד, גם תקופה ארוכה אחרי כן.