מהי מלכודת הא-סימטריה שמנסה חמאס לטמון לישראל?

"לכולנו, המתבוננים במלחמה הנוראה הזו מרחוק, יש דרישה מוסרית כלפי עצמנו: להכיר במורכבות של הא-סימטריה, ולעשות כמיטב יכולתנו להטיל את האחריות באופן צודק", כך מסכם פרופסור מייקל וולצר, מומחה לאתיקה של מלחמות צודקות, את המאמר שכתב על המלחמה בישראל בשבוע שעבר. בדברים אלה יש יותר מרמיזה נגד אלה מבין עמיתיו המטילים את האחריות באופן אוטומטי על ישראל, מבלי להבין מספיק את המורכבות של העניין. הזעזוע מהמספרים הרבים של ההרוגים בקרב תושבי בעזה, וההכרה בעוצמתה ובעדיפותה הצבאית של ישראל, (לצד הגורם האנטישמי שקיים בחוגים מסוימים), גורמים לרבים לראות בישראל באופן אוטומטי את הצד הרע, להטיל עליה את האחריות הבלעדית בלי הצדקה, ולדרוש את הפסקת הלחימה באופן מידי. אולם לטענתו של וולצר יש כאן היבט נוסף, שגורם לאותה הטיה אוטומטית – 'מלכודת הא-סימטריה'.

במאמרו מנתח וולצר את האסטרטגיה של החמאס, שנועדה להשיג תמיכה בדעת הקהל הבינלאומית, ולסיים את המלחמה בתנאים שלו. חמאס, הוא טוען, לא מתרגש מסבלם של תושבי עזה, ולא נוקף אצבע כדי להעניק להם מחסה. להפך – הוא אפילו מעוניין בסבל הזה, כי הוא מביא להגברת הלחץ על ישראל, ומעניק לו תמיכה בינלאומית: 

"הצבה, באופן מודע, של האוכלוסייה האזרחית במצב פגיע, היא אסטרטגיה צבאית ופוליטית [של חמאס]. היא נועדה למנוע מהאויב את האפשרות להילחם מבלי להרוג אזרחים. זו הייתה האסטרטגיה של חמאס בכל מלחמותיו עם ישראל; הוא משלב את לוחמיו בשכונות המגורים של ערי עזה ובמוסדות המשרתים אזרחים. הוא מאחסן רקטות במסגדים ובבתי ספר, מכניס את מרכזי התקשורת והבקרה שלו לבתי חולים, או מציב אותם מתחתם, ויורה רקטות מחצרות בתי ספר ומחניונים של בתי חולים. זה חוסר מוסריות ברמת ה"מאקרו" [=מתוכננת מלמעלה]. כל אזרח מת הוא נכס פוליטי עבור חמאס, וזה כנראה מסביר את העובדה שהוא כשל בבניית מקלטים אזרחיים (בניגוד למנהרות המגנות רק על לוחמים). ככל שמספר ההרוגים והפצועים עולה, ישראל נחשבת אחראית להרג. היא מאבדת תמיכה פוליטית בעולם, ונמצאת תחת לחץ הולך וגובר לקבל הפסקת אש לפני שהיא תנצח במלחמה – מה שישאיר את חמאס בשליטה בעזה, מנצח, ומוכן לצאת למתקפת הטרור הבאה".

זו 'מלכודת הא-סימטריה': חמאס חושף חפים מפשע לפגיעה, ישראל נאלצת לפגוע בהם במסגרת הלחימה, העולם רואה תמונות קשות מעזה, מופעל לחץ בינלאומי על ישראל לסיים את המלחמה, חמאס מקבל תנאים שמותירים אותו על כנו, ואזרחי ישראל נותרים חשופים לסכנה מדרום. במצב כזה, טוען וולצר, כל הדיון הישן על פגיעה "פרופורציונלית" בחפים מפשע משנה את פניו לחלוטין. פגיעה בחפים מפשע היא רעה תמיד, אבל במקרה מהסוג הזה אין להטיל את האחריות על הרע הזה על ישראל בהכרח, אלא על החמאס שמאלצים את ישראל לנהוג כך. באופן דומה טוען וולצר, שאף על פי ששמירה על החוק הבינלאומי באופן עקרוני היא חשובה, ארגוני טרור כמו חמאס מנצלים אותה בצורה צינית והופכים את ההקפדה עליה לבלתי אפשרית. אין פירוש הדבר שהכל מותר במלחמה כזו, אבל החוק הבינלאומי ככתבו וכלשונו, כבר לא יכול להוות מדריך סביר. 

מאמרו של וולצר מרשים בפיכחון שלו, שמנוגד להרבה חוסר מודעות שמגיע אלינו מהצד השני של האוקיינוס. הוא מיישם בו את ההנחיה של חכמים "למד לשונך לומר: 'איני יודע'", ומגלה צניעות רבה לגבי הנעשה באזור שמרוחק ממנו. מאמרו גם מהווה עזר מסוים לישראל בזירת ההסברה, מפני שוולצר, מלבד היותו דמות נחשבת באקדמיה, גם נחשב לאחד שבאופן יחסי "מחמיר" בכל מה שקשור לפגיעה בחפים מפשע, ולכן לדבריו אלה יש הד (עד כמה שלאנשים אכפת ממה שפרופסורים אומרים). גם במאמר זה הוא מביע את דעתו על חובתה של ישראל לצמצם פגיעה בחפים מפשע, שלא משרתת את מטרות המלחמה, עד כמה שניתן. השקפת עולמו הכללית היא שעל מדינות במלחמה לא רק "להימנע מפגיעה באזרחים באופן מכוון", אלא שעליהן "באופן מכוון להימנע מפגיעה באזרחים" (זה מה שהופך אותו ל"מחמיר" כל כך). אולם הוא מודע לכך שבתנאים שחמאס יצר, בלתי אפשרי להימנע מפגיעה כזו. וכיוון שיש "הכרח מוסרי לחסל את חמאס" לדבריו, יש גם פעולות שאין ברירה לעשות בדרך לשם. 

וולצר, אגב, הוא יהודי, לא רק במוצאו, אלא גם בנושאים של עבודותיו האקדמיות. הוא הקדיש מספר עבודות לעיסוק בפוליטיקה של התנ"ך, ובהשפעה שלו על התרבות המערבית. ספרו 'יציאת מצרים כמהפכה', למשל, מציג את האירוע המכונן בהיסטוריה של עם ישראל כמבוא לפוליטיקה של התקוממות נגד דיכוי ושאיפה לחירות. בספרו האחר, 'בצלו של אלוהים', עסק ביחס בין הפוליטיקה המקראית והמשטרים הפוליטיים של ימינו. אולם, עיקר עיסוקו המחקרי והציבורי הוא, כאמור, בשאלות הנוגעות בסוגייה של "מלחמות צודקות ולא צודקות". סוגייה זו מופיעה גם בפרשת השבוע 'ויחי', אותה קראנו בשבת האחרונה בבית הכנסת, ונידונה על ידי פרשנים רבים לאורך הדורות.

לקחים ממלחמת שמעון ולוי בעיר שכם

בפרשה מסופר על יעקב השוכב על ערש דווי בביתו שבמצרים, ומזמין אל חדרו את בניו ובנותיו כדי לברך אותם לפני מותו. הוא מקדיש ברכה אישית לשנים עשר בניו, בה גם מתואר האופי הייחודי של כל אחד מהנוכחים. אחת הברכות, הברכה לאחים שמעון ולוי, טומנת בחובה גם מילות ביקורת: "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל". במילים "בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ" מתייחס יעקב לאירוע שהתרחש בעבר הרחוק, כשהוא ומשפחתו עוד ישבו בארץ כנען, ויוסף עוד לא נמכר למצרים. אותו אירוע עורר מחלוקת קשה בין האב ושני בניו, שמעון ולוי, שגם בימיו האחרונים, למעלה מעשרים שנה אחרי שהתנהלה אותה שיחה, הוא ממשיך להדהד אותה.

באותו אירוע טרגי נאנסה דינה בת יעקב, אחותם של שמעון ולוי, על ידי איש בשם שכם, שהיה בנו של חמור, מושל אזורי שנאמר עליו שהיה "נשיא הארץ". שמעון ולוי יצאו לנקום את העוול הנורא שנעשה לאחותם, וגם את הפגיעה בכבודם והערעור במעמדם האזורי. באמצעים של מרמה ותחכום הם העמידו את תושבי עירו של חמור במצב פגיע, ויצאו למסע הרג בו חיסלו את כל אנשיה. כשיעקב שמע על כך הוא הוכיח אותם במילים קשות. "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי". שמעון ולוי, מנגד, טענו להגנתם: "הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ". "הַכְזוֹנָה" כאן הוא מונח שאפשר להבין גם בצורה מילולית, אך גם מטאפורית – לא ייתכן שדמנו יהיה הפקר בידי שכננו. בפרשה שלנו, כאמור, שב יעקב לאותה מחלוקת, ומוסיף את הדברים שראינו לעיל – "אָרוּר אַפָּם כִּי עָז".

על מה בדיוק נסוב הוויכוח המר בין האב לשני בניו? יש אומרים שהמחלוקת הייתה בשאלה של תבונה פוליטית ולא בשאלה של מוסר. האחים סברו שהפעולה הזו תגרום להרתעה, ואילו יעקב טען שפעולה זו תעורר עליו את זעמם של שאר השבטים האזור, ותעמיד אותו ואת משפחתו בסכנה. "עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹושֵׁב הָאָרֶץ" הוא אומר להם, במה שנשמע כמו הגרסה העתיקה לחשש מפני "לחצים בינלאומיים". מנגד, יש מי שמצאו בשיחה הזו מחלוקת על השאלה המוסרית של פגיעה בחפים מפשע, בעיקר בדברים שאמר יעקב בצוואתו. כך למשל כותב הרב שמשון רפאל הירש (1808-1888), רב ופרשן חשוב של התורה: "אילו הרגו את שכם וחמור, ודאי היה הדין עמהם. אך הם לא חסו על אנשים חסרי מגן, המסורים בידיהם בלא כוח. גדולה מזו, הם שדדו, ובדרך כלל [=באופן כללי] פקדו על אנשי העיר את עוון אדוניהם. לכך לא הייתה כל הצדקה. לפיכך גם גוער בהם יעקב". ישנם פרשנים נוספים שצידדו בצד של יעקב, אך מנגד, היו פרשנים שטענו שהדין עם שמעון ולוי מנימוקים שונים, וסביב הסיפור הזה נוצר רב־שיח פורה בין פרשנים רבים לאורך הדורות.

הדיון בין יעקב ובניו, שהפך גם לדיון בין המפרשים של התורה, התפתח גם בקרב חכמיהם ומנהיגיהם של עמים רבים בעולם. שאלות אודות מוסר מלחמה, הרתעה, נקמה, מעמדם של חפים מפשע, פגיעה לא מכוונת בתינוקות וילדים, העסיקו פילוסופים, מצביאים ופוליטיקאים לאורך כל הדורות. עלייתן של לוחמת הגרילה ופעולות הטרור במאה העשרים, יצרה בעיה חדשה מול הסוגייה הזו. המלחמה ה"קונבנציונלית" שהייתה נהוגה לרוב, הייתה מלחמה בין שני צבאות גדולים, השייכים לשתי מדינות (או יחידות ריבוניות מכל סוג). כשלכל מדינה היה עניין לשמור על אזרחיה ולפגוע באויב. כל צד היה נוהג להגן על אזרחיו, ועובדה זו צמצמה את הצורך של הצד השני לפגוע בהם בלית ברירה. אולם, כל זה משתנה מול ארגוני טרור, כמו חמאס או חיזבאללה, שאין להם שום אחריות כלפי האזרחים שלהם. ולא רק שאין להם אחריות, אלא יש להם אפילו אינטרס מובהק שהם ייפגעו, כמו שעולה מהניתוח של וולצר. עובדה זו משנה לחלוטין את התמונה, והופכת את הסוגייה הזו להרבה יותר מורכבת.