איך להיות חזקים ולא לפחד מביקורת והקטנה של אחרים

אף אחד מאיתנו לא יצא הבוקר לצוד שור למאכלו. לא נאבקנו באנטילופות ובזאבים, רובנו גם לא מתמודדים באופן שגרתי עם בני אדם שמאיימים על חיינו. אנחנו חיים בתוך אוכלוסייה ידידותית, ואת הסכנות מכירים בעיקר מהחדשות או מסִפרוּת המתח.

ובכל זאת, רבים מאיתנו קמים בבוקר ויוצאים לעמל יומם, בתחושה של יציאה לג'ונגל של סכנות.

זוהי לא תחושה מודעת, כמובן. אנחנו אנשים אופטימיים, ומשתדלים להתחיל את יומנו בחיוך ובברכת יום נעים לסובבים אותנו.

אבל, אם נעמיק בתחושות הפנימיות ביותר שלנו, הסמויות לעתים גם מעינינו, נגלה שקיימת בנו דריכות בלתי מודעת - מקנן בנו חשש מפני התנהגויות שליליות שעומדות להיות מכוונות כלפינו.

אנחנו חוששים שאנשים ימתחו עלינו ביקורת, יתייחסו אלינו בעליונות, ישפטו אותנו לחומרה, יבוזו לנו, ינצלו את תום לבנו, ובעצם - יקטינו אותנו עד כדי היעלמות מוחלטת.

התרחישים הללו הם הסיוט הסמוי שלנו.

כדי להינצל מהם, אנחנו מתאמצים להצליח בכל מה שאנחנו עושים, ובכך להיתפס על ידי עצמנו ועל ידי אחרים כחזקים, מלאים ביטחון ועוצמה. 

הצלחה היא דרך די קלה לגייס תחושת עוצמה, מגן בפני כל ניסיון להקטין אותנו.

אלא, שכאן בדיוק נעוץ העוקץ: בדרך כלל, אנחנו לא באמת מרגישים חזקים ובטוחים כפי שאנחנו רוצים להיות. ההצלחה מתבררת כמגן שברירי למדי, שלא באמת עומד לנו בכל עת צורך.

וכשאנחנו מגלים שהשדר העוצמתי שניסינו לשדר אינו מסונכרן עם התחושות האמיתיות שלנו, אנחנו מתחילים להתגונן. מתחילים לחפש לנו כל מיני תריסים להסתתר מאחוריהם עד יעבור זעם, בין אם הוא אמיתי ובין אם הוא שוצף בדמיוננו בלבד.

כאן נכנסת לתמונה הקלישאה הנכונה, שסוברת שההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה.

ואם אתם עוקבים אחרי, אתם כבר מכירים את שרשרת המזון שמזינה את התוקפנות:

פחד מפני תקיפה רגשית - שמוביל לרצון להיראות חזק כדי להימנע מתקיפה כזו - שמוביל להבנה שאיננו די חזקים – ובסופו של תהליך מגיעה התוקפנות, שכל כולה בעצם מסווה להתגוננות מפני החוויה הקשה של חולשה.

חִשבו רגע על דיאלוג שגרתי כמו זה:

האישה מתלוננת שקשה לה להתמודד לבדה עם הילדים. בעלה משיב בתלונה משלו, ואומר שהיא אינה מספיק מאורגנת ולכן קשה לה - תגובה שהיא לא מופת של תקשורת מיטיבה.

מאחורי התגובה הזו, מסתתרת שרשרת המזון המתוארת למעלה: הבעל שומע בדבריה של אשתו, שהיא מאשימה אותו בקושי שלה. מאחר והוא בדרך כלל משתדל מאד ועושה הכל כדי להצליח להשביע את רצונה, הוא מרגיש מותקף. כדי להינצל מההתקפה, עליו להתגונן - וכאן מתבצעת ההחלפה המהירה בין ההגנה לתוקפנות, והמשך השיחה נשמע כפי שהוא נשמע.

סירוב תקיף לחתום לשכן על הסכמה לבנייה – עשוי לנבוע מהמחשבה: "הוא חושב שאני תמים ומנסה לנצל אותי", ומהרצון להתגונן מפני ניצול זה.

תלונה כלפי המרצה על כך שהוא לא מעביר את החומר בבהירות, יכולה לנבוע מפחד שאתפס כחסר הבנה.

עוד אלף דוגמאות יכולות להגיע לכאן בשיירה ולהמחיש את אותו עיקרון: תגובה תוקפנית היא תולדה של פחד סמוי.

הבעיה בסט ההתנהגויות הללו, מלבד שהן שליליות, היא התוצאה שהן משיגות עבורנו: אולי הצלחנו להינצל מהג'ונגל, אבל הפכנו את עצמנו לזאבים בודדים ושוחרי קרב.

תוקפנות מרחיקה מאיתנו אנשים. זה אבסורדי, כי השתמשנו בה כדי שיהיה לנו נוח יותר בחברה, אבל זו המציאות.

הדרך המוצלחת יותר לנצח את הפחד מכך שניתפס חלשים, היא לא להסתיר את החולשה – אלא להתחזק.

להתחזק פירושו להיות יותר - יותר מסוגלים, יותר מלאי יכולת, יותר בעלי אמצעים.

איך נשדר לזולת את השדר הזה, שאנחנו חזקים? בצורה פשוטה מאד: נעניק לו. 

נעניק לו כל כך הרבה, עד שייווכח לדעת (ובעיקר אנו עצמנו ניווכח), שאנחנו חזקים ולא חסר לנו כלום.

הכוונה איננה להענקה אינטרסנטית, דורסנית, שנועדה לרומם אותנו על פניו. הכוונה לנתינה כנה ואכפתית, שיכולה לנבוע רק מעושר פנימי רב.

אם נעניק לזולת הרבה ככל האפשר, וממקום של רצון להיטיב, לפתע נגלה שהקשר שלנו איתו כבר אינו רוחש איומי ג'ונגל. הוא הפך להיות קשר של אחווה וידידות.

כבר לא צריך להתגונן. כבר לא צריך לתקוף.

משהו לקחת לדרך:

לצד הגברת הנתינה האישית שלך לחברה, כדאי לך להחליש עד מאד את הקשר הקיים בתוכך בין הערכת החברה אליך – לבין הערך האמיתי שלך. 

ראשית, כי באמת אין קשר כזה - הערך שלך אבסולוטי ואינו מותנה בדעתם של אחרים. שנית, הגישה הזו טומנת גם טריק קטן: ככל שתחשיב פחות את דעתה של החברה עליך, היא תעריך אותך יותר.

משפט מסכם:

אם תשלח חיצים – תהיה לך טריטוריה, אך לא יהיו שכנים.