אם אין לי פסיכולוג – איך אפשר להתמודד עם התסכול שבלב?

אחרי כל מה שעברנו בחודשים האחרונים, נראה שלפחות פסיכולוגים יכולים להתנחם בכך שלא תחסר להם תעסוקה בעתיד הנראה לעין. אם בימי שגרה אנחנו דוחקים ודוחסים את הלחצים לתוך הלב עד שהוא מתפקע, ורק אז הולכים לטיפול  – היום הלחצים מחוברים למנוע סילון ואיש לא יכול לחמוק מהם.

לבני אדם יש צורך ביולוגי לפרוק, לשתף את רגשותיהם עם אחרים כדי להקל מהמשא הכבד שהם סוחבים לבד. אולם לא כל אחד יכול להרשות לעצמו לממן טיפול, וגם לא כל אחד מעוניין בחוויה כה אינטנסיבית ומעמיקה. לפעמים בן אדם רוצה לספר, לחברים, לשכנים או למכרים לעבודה. בן השיח הספציפי לא ממש משנה: העיקר שיהיה מי שישמע את התסכול שרובץ לו בלב. ואם זהו באמת דחף טבעי בריא – אולי גם רכילות זה לא דבר כל כך רע? הרי היחסים שלנו עם בני אדם הם כנראה מקור הלחץ העיקרי ביותר.

פרופסור יובל נוח הררי, בספרו ״קיצור תולדות האנושות״, כותב ״מותר האדם מן הבהמה הוא הרכילות״. הרכילות, הוא מסביר, היא התכונה שאפשרה למין האנושי להתארגן בקבוצות חברתיות, לשתף פעולה ולפתח מאגרי מידע בלתי נדלים שבזכותם הם הצליחו לטפס לראש שרשרת המזון ולהכתיר את עצמם בתור השליטים הבלתי מעורערים של כדור הארץ. בדבריו של פרופסור נוח הררי יש ללא ספק הרבה מן האמת, ומעניין להתבונן בחפיפה שלהם עם תיאור בריאת האדם על פי חז״ל. צמד המילים ״נפש חיה״ מופיע בספר בראשית גם כדי לתאר את בריאת הבהמות וגם כדי לתאר את האדם, אולם בתרגום אונקלוס (תרגום לארמית, שכן זאת הייתה השפה המדוברת בפי רוב היהודים) הצירוף תורגם אחרת בכל הקשר. ביחס לבהמות נכתב ״נפש חיתא״, שזהו התרגום המילולי המדויק של הפסוק, אך ביחס לאדם נכתב ״נפש ממללא״ –  נפש מדברת. וכך רש״י מסביר: ״אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה, אך זו של אדם חיה שבכולן שנתווסף בו דעה ודיבור״.

חכמת היהדות מסכימה עם נוח הררי על כך שיכולת הדיבור היא המבדילה בין אדם לחיה, אך שימו לב לצירוף של רש״י – דעה ודיבור – שניהם יחד, כמכלול, הם שתי הרגליים המעמידות את קומתו של האדם. בהיעדר אחת מהן – משהו נפגע בצלמו של האדם. זו נקודת המחלוקת בין חז״ל לנוח הררי, ומתוך מחלוקת זאת כל אחד מהם גוזר השקפה מעשית וערכית הפוכה. לפי נוח הררי לא צריך לשים לרכילות גבולות, מכיוון שהדיבור הוא הכוח העיקרי שמקדם את האנושות משחר ההיסטוריה. רכילות היא דחף חיובי שההדחקה שלו מנוגדת לטבע ופוגעת בנפש, והשחרור המוחלט שלה מאפשר למידה והתפתחות חברתית שמועילות לכלל. חז״ל לעומת זאת סוברים שהדעת היא חלק בלתי נפרד מן הדיבור. תמיד צריך לשקול, בכל מקרה לגופו, מה הן ההשלכות שדיבור לא מחושב עלול לגרום, ורק אחרי בקרה שכלית להתיר לעצמנו לדבר במידת הצורך. דיבור יוצר מציאות. ההכרה בכך, היא זאת שמדרבנת את חז״ל להעמיד מנגנוני בקרה ואמצעי זהירות כנגדה. רכילות על חבר לעבודה שתתגלגל במקרה לבוס עלולה להוביל לפיטורים. רכילות יכולה לגרום באופן עקיף לגירושים, לנידוי חברתי, לעוינות, לדיכאון וכן הלאה.

עם זאת, חכמת היהדות מכירה בכך שישנם מקרים בהם מי שנמנע מלדבר – הוא עצמו מזיק. לפעמים מוטלת עלינו חובה מוסרית להזהיר אדם, למרות שזה יכול להיראות מבחוץ כרכילות, כי בעצם זהו מידע הכרחי שצריך למסור. אולם, אין מסקנה או שיטה פשוטה שתאפשר לדעת כיצד ראוי לנהוג בכל מקרה ומקרה. מי שמעריך את העוצמה של כוח הדיבור, אין לו מנוס אלא להקדיש זמן ומחשבה כלפי השאלות מתי דיבור הוא טוב ומועיל, ומתי הוא רע ומזיק – ואכן, ארון הספרים היהודי מרבה לעסוק בכך. אולם אם נניח רגע את שאלת ההכרעה בכל מקרה בצד, איזה מענה אחר מלבד רכילות אפשר לתת כדי לספק את הצורך הטבעי של האדם לפרוק את הלב? מבחינת נוח הררי, הפתרון הוא רכילות. מה הפתרון של חכמת היהדות?

אחת המצוות ביהדות היא מצוות תוכחה, וכך הרמב״ם מסביר (משנה תורה): ״כשיחטא איש לאיש, לא ישטמנו וישתוק... אלא מצווה עליו להודיעו ולומר לו: ׳למה עשית לי כך וכך? ולמה חטאת לי בדבר פלוני?'". במילים אחרות, הרמב״ם מציע דרך נוספת. במקום לרכל מאחורי הגב – לשתף את רגשותיך ואת דעתך האמיתית פנים אל פנים. דרך זאת פותחת הזדמנות לאדם שפגע בך ללמוד להבא ולתקן את מעשיו, וגם להסביר מה הוביל אותו לפעול כך. כמו כן, היא נותנת לאדם פורקן, פותחת דיאלוג בריא וכנה בינו לבין מי שפגע בו, ובכך מונעת ממנו לצבור טינה ושנאה. בהמשך, הרמב״ם מזהיר שכאשר אתה מעמיד אדם על טעותו, יש לעשות זאת בפרטיות ובעדינות רבה ככל האפשר: ״המוכיח את חברו, בין בדברים שבינו לבינו בין בדברים שבינו לבין המקום – צריך להוכיחו בינו לבין עצמו. וידבר לו בנחת ובלשון רכה, ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו...״.

״עם כוח גדול באה אחריות גדולה״, נכתב בספיידרמן, ומשפט זה לא נאמר רק לגבי אנשי עכביש. בתוך סבך של לחצים ורגשות, דחפים ביולוגיים וערכים מוסריים יש בידינו כוח אנושי אדיר, ועלינו לדעת להשתמש בו בחוכמה. מי אמר שלהיות בן אדם זה קל?