מי אני? מה ההבדל בין 'אני' החיצוני - ל'עצמי' הפנימי?

במהלך עבודתי כמטפל פגשתי אנשים רבים, שהתייסרו בתהליכים של התלבטות, בלבול וכאב, ובעצם סבלו מחוסר חיבור מלא ואמיתי לעצמם. הם היו מחוברים לכל מיני דימויים ותגיות שהיו זרים להם, דבוקים אליהם היטב באופן מלאכותי במשך שנים רבות, בעוד ה'אני' הפנימי שלהם הולך ומצטמק, הולך ונעלם.

הניתוק מעצמם יצר חוסר יכולת לזהות מה הם רוצים. לא מפליא כלל שהיה קשה להם לבחור בחירות בחייהם ולהיות שמחים במה שיש להם.

אם כן, מה אעשה כדי 'להתחבר לעצמי'?

כדי להתחבר לעצמי עליי להבין ולבחון היטב את היחסים בין ה'אני' ל'עצמי' שלי.

האני - זו הדמות שאני רואה כאשר אני מתבונן במראה. זוהי הגדרתי בפי משפחתי, חבריי, ומנהל סניף הבנק בו אני מפקיד את המשכורת שלי. 

הגדרות אלו נשענות על פרמטרים חיצוניים אובייקטיבים, כמו גובה וסגנון לבוש, וגם על פרמטרים חיצוניים אובייקטיבים פחות - תוויות שהוצמדו לי על ידי החברה ועל ידי עצמי: חזק, חלש, חכם, טיפש, יפה, מכוער, בעל יכולת להרוויח כסף או עני מועד וכדומה.

אבל, ה'אני' הזה הוא חיצוני, ומלבדו קיימת מציאות נוספת, והיא: ה'עצמי'. 

זוהי המהות האמיתית שלי, הגרעין הפנימי שקיים בתוכי, גם אם החברה אינה מודעת לו, ואפילו אם אני בעצמי איני מודע לו! 

ה'עצמי' חי וקיים ללא תלות בהצלחות והישגים. 

ה'עצמי' הוא יותר מסך כל הכבוד, היופי, החכמה, הרכוש, הקשרים והידע שצבר ה'אני' בחייו. 

ה'עצמי' אינו זקוק לאישורים מבחוץ. הוא נצחי. זו הנשמה הנמצאת בפנים וזמינה לפגישה אמיתית בכל רגע, בתנאי שאיני מבולבל מרוב גירויים והסחות הדעת.

מי שמודע לקיומו של ה'עצמי' שלו, הוא אדם שיש לו גם דימוי עצמי חיובי, בטחון עצמי, ערך עצמי וכו'. זהו כוח עצום המאפשר לכל אחד להצליח בהתמודדות עם אתגרים חשובים. 

ה'עצמי' הוא העצם, השלד של ה'אני'. אם אין 'עצמי' - אין שלד ואין חיים. אין על מה לבנות את קומות הבניין של תכונות ה'אני', הלא הן ההגדרות החיצוניות שהבאנו למעלה: מצליח, חזק, חכם וכדומה.

מה גורם לי להרגיש שאני קיים?

אחת הבעיות הנפוצות בעולם המודרני היא, שרובנו, בכל גיל, מין ומעמד, מוצפים בגירויים המסיחים את דעתנו ללא הרף. זו סיבה נוספת לכך שקשה לנו כל כך לגעת בנשמה, לגעת ב'עצמי' הפנימי שלנו, וקשה עוד יותר - להכירהּ באמת. 

כדי להגיע להיכרות המחודשת הזו, ראשית כל עלינו לייחס חשיבות לעניין!

רק כאשר נבין, כי ללא חיבור עם העצמי הפנימי שלי, סיכויי למלא את ייעודי נמוכים מאוד - נצליח לפנות את הזמן הנדרש כדי לגייס את תשומת לב עצמנו לחיבור ההכרחי והמבריא הזה. 

התבוננות מעמיקה תגלה לנו, שמגיל צעיר מאוד חינכו אותנו שכדי להיות 'קיימים', אנחנו צריכים לפעול ולעשות משהו: להביע רגשות של הסכמה או של התנגדות, להגיע להישגים בתחום כלשהו, להפגין נטיות או כישורים, וכך החל להתפתח לו ה'אני' שלנו, המורכב מהרבה זהויות והזדהויות שרכשנו במשך השנים.

הזדהינו עם הדעות שלנו, הן היו לנו בסיס וכוח להרגשה שה'אני' שלנו קיים. אין פלא, אפוא, כי ככול שהיינו יותר שיפוטיים וביקורתיים כלפי הזולת, כך הרגשנו יותר קיימים. אפילו כאשר נעלבנו, רבנו, התווכחנו והתעקשנו על דבר-מה באופן מוזר - התלוותה לכך הרגשה מחוזקת של 'אני קיים'. 

לכאורה, אם יש לי משהו ברור לומר ורגש נחרץ להרגיש, הרי שאין ספק שאני קיים. מאידך, אם אני ילד שקט וחולמני היושב בכיתה, לא מביע דעות, לא מגלה ידע חדש ולא מפגין נוכחות באירועים 'חשובים' המתרחשים בסביבתי – הרי, שלכאורה, אני לא קיים. איש לא 'יראה' אותי. וממצב כזה אנחנו מאוד פוחדים. 

בעצם, למדנו לעטות על עצמנו עוד ועוד רבדים של 'אני יודע', 'אני מביע דעה', 'אני מרגיש!" 'אני מתווכח', 'אני משיג', 'אני מנצח' או כועס, שונא, אוהב, נעלב, פוחד, מתחרה, מקנא... והכול כדי לברוח מהמצב של 'לא להיות'. כך נוצרו להם זיופים רבים ומסכות רבות, שאינם באמת חלק מהעצמי המהותי הפנימי שלי, מההוויה שלי, הנמצאת שם עמוק בפנים, מתחת לכל התפאורות.

התרחקנו מאוד מהווייתנו הפנימית. אנחנו, למעשה, לא יודעים איך בכלל להסתדר איתה, כי היא לא שיפוטית, לא כוחנית, לא מנצחת, ובדרך כלל לא מגיעה להישגים מוחשיים וברורים, בוודאי לא כאלה שאפשר להתפאר בהם בחברה.

האם פגישה עם ההוויה האמיתית שלי מפחידה אותי? 

מדי פעם מרימה ההוויה הפנימית שלי את ראשה ומציצה אליי מעבר לתלבושות הנוצצות ולחידושים החיצוניים, ולרוב, הדבר ממלא אותי בחרדה משתי סיבות עיקריות:

ראשית - משום שאפילו מפגש רגעי עם ההוויה הפנימית הזו גורם לי לחוש שאני עוסק בחיצוניות מאולצת ומטפח אותה רק על מנת 'להרגיש קיים'. הדבר אומר שאני צריך לבדוק שוב ושוב 'מי אני?' וזה מבהיל לפעמים. 

שנית - משום שבדרך כלל אין לי מושג איך מתפקדים בתוך הוויה פנימית, מופנמת ושותקת, וגם אין לי מושג איך למדוד את ערכה. הרי אני רגיל למדוד ערכם של דברים לפי אישורים שהחברה נותנת כמו 'חכם', 'מצליח', 'יצירתי', 'ידען', ואפילו... 'רוחני'. 

את מערכת האישורים הזו אימצתי לעצמי כשהייתי קטן. בין גיל שנתיים לחמש למדתי כי העולם הוא עולמם של המבוגרים. לא הבנתי למה, אבל הרגשתי שכנראה עליי להסתיר את ה'עצמי' לטובת ה'אני'. בין גיל שמונה לשתיים עשרה שנים למדתי לנתח את פעולותיי ומצבי על פי מערכת ההגדרות של המבוגרים, מערכת הגדרות שרובה 'אני' ומיעוטה 'עצמי', ולפיה אני שופט את עצמי עד היום. האם התפניתי, כאדם בוגר, לבדוק ולאשר מחדש שאכן מערכת אישורים זו נכונה, תקפה ומתאימה לי?

מהו קנה המידה שבו אמדוד את 'עצמי'?

ההכרח החברתי הזה לחיות תחת זהות מסוימת, מביא אותנו לפעמים להתנהג באופן שלא היינו רוצים בו, לציית לכללים שאיננו מאמינים בנכונותם, והופכת אותנו לבני אדם שלא באמת היינו רוצים להיות.

ההכרח החברתי הזה - לגבש אישיות וזהות בהתאם למה שהחברה מעריכה כ'אני' מוצלח, כולא אותנו במיצר חונק, מצומצם ואגוצנטרי, שסובב בתוך מחשבה הרגלית מבוהלת.

רובנו פוחדים אפילו לטעום טעימה קטנה מאותו מצב של, לכאורה, 'להיות עצמי', ולא נותנים לעצמנו לגלות את האוצרות הגדולים הטמונים בו. ואפילו כאשר יש לי הזדמנויות לפגוש את אותה הוויה הקרויה 'עצמי', אנסה להימלט מהמפגש: אמצא סיבות לצאת מהבית, להזמין חברים, משפחה, שכנים - ובלבד שלא אפגש פנים אל פנים עם העצמי האמיתי שלי.

ברגע שאנחנו משתחררים מהכלא של ההכרח 'להיות אני', כלומר: משילים מעלינו, אפילו באופן זמני, את הזהויות השאולות שצברנו לאורך השנים, ונשארים עם הגרעין - יש שם מקום להתגלות של הכוח הנשמתי שלנו, לאלוהי שבנו. אנחנו יכולים למצוא שם מחדש את רצונותינו השורשיים, את השמחה הראשונית האבודה של קיומנו - אותה שמחה שאינה תלויה בזהויות שאולות שאינן שלי, זהויות שהפכו ל'אני', רק מפני שמעולם לא הזדמן לי לפגוש את 'עצמי'.

רצונות שאינם באמת שלי, ודעות שהושתלו בתוכי מבחוץ על ידי גורמים חברתיים ומסחריים שונים, עשויים להסתלק עם הגילוי שלי את עצמי. מתוך הכרה כזאת ייווצר ישוב הדעת, ותתגלה אמת המהווה את גרעין החיים.  

אולי גם אתם שואלים, כשם שכבר שאלו אותי בעבר: איזו תועלת אפיק מלפגוש את ה'עצמי'? הרי למרות שברור לי, שגם לי יש קליפות חברתיות - הרי אני רוצה להיות דומה לחֶברה הזו, שעל פיה התעצבה אישיותי! אני לא רוצה להגיע לתוך ריק, שאין בו שום דבר: לא חָכמה, לא הצלחה, לא למידה, לא חברים, לא שכנים, לא משפחה. ה'עצמי' הזה שעליו מדובר עד עכשיו, נשמע כמו מדבר שממה, חשוך וקריר, שאנשים מיואשים אולי ירצו לברוח אליו, אבל לא אנשים שיש איזשהו טעם בחייהם...!

השאלה הזו מבהירה בדיוק את הפחד להיות משהו שאינו ניתן למדידה, אלא קיים בלי שום צורך בשייכות, ביכולת או בכושר כלשהו (כמו הכושר לשרוד ולהיות חכם יותר, יפה יותר, עשיר יותר בעל משפחה וכו'). 

ה'עצמי' אינו ניתן למדידה והגדרה, אבל הוא אינו 'ריק' או 'מדבר שממה', אלא מקום של כוח - דווקא מעצם היותו לא מדיד ונצחי! זו היא הנוכחות הפנימית שבתוכנו שאינה תלויה בכלום!

התועלת שאפיק מלפגוש את 'עצמי', היא לחוות את הקיום שלי כ'בלתי מותנה - להיות בלי סיבה וללא צורך במדידה על ידי עצמי ועל ידי אחרים. להיות בעל זכות קיום - משום שבורא עולם ברא את המציאות, ואני חלק ממנה.

אין זה נכון לפעול רק מתוך הזכות הנובעת מכך שיש לי עמדה או הצלחות קודמות, כי מותר לי לחיות ולפעול גם אם אין לי היתרונות הללו!

גם לילד חלש מותר להיות שמח! גם לאדם זקן מותר להרגיש כי חייו משמעותיים ללא תפקיד חברתי מוגדר וחשוב! 

גם ה'מצליחים' שבינינו - שעיקר פעולותיהם הוא דרך השכל והחכמה, הקשרים הכסף ו/או משפחה, הכרויות וניסיון חיים - יגיעו על ידי החיבור ל'עצמי' ליישוב דעת כזה, שיהפוך את הבחירות שלהם לעוד יותר מדויקות, מבוררות ונכונות. הם ירגישו יותר שליטה בכיוון שאליו הם נוטים, ויחושו את כוח ההנעה וההנאה שיאפשרו להם להמשיך ולגדול.