מה הקשר בין מסיכות לחג הפורים?

"מי מסתתר מאחורי המסכה? חתול, מפלצת או ילדה יפה"? שואלים רמי פורטיס וברי סחרוף בשיר, שמסתיים במילים "די מספיק עם כל המשחקים, תראי אני יורד מהפסים".

משחר ימי האנושות, ביטאו מסכות הפנים את הרצון להסתיר את הזהות האמיתית, 'להעמיד פנים' (ביטוי שבמשמעותו המילולית מתאר בעצם כיצד חובשים מסיכה), ולשחק את משחק השקר, התעתוע והדמיון.

בציורי המערות העתיקים שהתגלו בלסקו שבצרפת, שגילם אלפי שנים, מוצגים בעלי חיים מכל הסוגים והגדלים ורק דמות אנושית אחת – והיא עוטה מסכה! לא ברור אם מדובר בציד או במכשף, אך מעניין לגלות שהייצוג הסימבולי הראשון של האדם בדברי ימי התרבות – כיסה את פניו במסכה.

בשנת 2015 הוצגה במוזיאון ישראל התערוכה "פנים אל פנים – המסכות העתיקות בעולם", בה הוצג אוסף של מסכות אבן שנמצאו באזור ארץ ישראל ונחשבות למסכות הקדומות ביותר שהתגלו עד כה בעולם. אחת המסכות התגלתה בדרום הר חברון ונקראת "המסיכה מחורבת דומה". היא עשויה אבן גיר ומידותיה כמידות פני אדם. היא נעשתה בעבודת גילוף איכותית ומדויקת להפליא. חורי עיניה גדולים ומוקפים מסגרות אבן עבות, האף זעיר ונטול נחיריים והפה הפתוח חושף מערכת שיניים. ההבעה של המסכה היא מטרידה, מפחידה ואף מאיימת. מהשוואה לחברות שבטיות בנות זמננו, אפשר לדמיין שלמסכות נלוו גם תלבושות ומופעי ריקוד ושירה. כפי הנראה, הן ייצגו את רוחות המתים בטקסים ובפולחני ריפוי וכשפים. מי שעטה את המסכה, קיבל דרכה, לפי אמונתו, את הכוחות של אבותיו, כדי שיגנו עליו ועל בני ביתו.

ביוון העתיקה, מסכות שימשו אביזר בסיסי בתיאטרון, ומשם הן התגלגלו לקרנבלים הדתיים של ימי הביניים, בהם המשתתפים לבשו תחפושות ועטו מסכות צבעוניות. ביהדות, לעומת זאת,  מנהג עטיית המסיכות החל די מאוחר, רק במאה ה-13, באיטליה, ושאב את השראתו מהקרנבלים הנוצריים האלה. יהודי איטליה כינו את המסכות "פרצופין", מילה המשמרת את השם 'מסכה' ביוונית - "פרוסופון". המילה 'מסכה' במשמעותה המודרנית נקבעה רק בעברית המתחדשת ושאולה מלועזית, מהמילה MASK.

מנהג חבישת מסכות ביהדות קשור בעת המודרנית לפורים, החג שבו אנו קוראים (לפחות פעמיים) את מגילת אסתר, הסיפור שבו 'נהפוך הוא'. כלומר, מה שרואים הוא לא מה שנמצא באמת מאחורי הדברים, והמציאות מלאה תהפוכות גורל, המתרחשות בקצב מזורז. חבישת מסכות או הסרתן הינה דרך לחשיפת הזהות של הדמויות, וכפי שמה, מובילה מגילת אסתר מההסתר - לגלוי.

בסיפור הפותח את המגילה, נקראת ושתי אל משתה המלך אחשוורוש, להופיע כאובייקט תשוקה פומבי, למחוק את פנימיותה וללבוש את מסכת "המלכה" כדי לפאר את שלטונו של המלך. הדסה-אסתר היהודייה שומרת על סוד, וגם היא מסתתרת מאחורי מסכה: "לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה כי מרדכי צוה עליה אשר לא תגיד". בתעתוע של סוד וגילוי נותרת זהותה של אסתר עלומה זמן רב, גם כשהיא מוצאת חן בעיני כל רואיה.

בהמשך העלילה, אסתר עוטה שתי מסכות – של מלכה בעלת מעמד רם, ושל יהודייה, חלק מעם שנידון להשמדה, והיא עדיין נעה בין שתי הזהויות. אסתר נמצאת בהסתר, וגם כשמרדכי פונה אליה, היא אינה מעיזה לפעול. מרדכי מדרבן אותה, תחילה בקריעת מסכת המלכות המגוננת: "אל תדמי בנפשך להמלט בית המלך מכל היהודים", כלומר מעמדה כמלכה לא יעמוד לה ביום ביצוע הגזירה של המן לאבד את כל היהודים, ואז הוא נופח בה אומץ לב, במין נבואה: "כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו… ומי יודע אם-לעת כזאת הגעת למלכות".

בשלושה ימים של צום ותפילה מתחברת אסתר לקהילה, לבני עמה היהודים, הצמים בעבורה כסוג של ערבות הדדית, וכך מתחברת לרוחניותה. גופה ויופייה אינם עוד מסכה חיצונית, אלא גילוי של פנימיות. עתה, כשהיא "מוצאת חן", היא מסוגלת לעורר מהפך רגשי עמוק במסתכל בה, ואפילו המלך אחשוורוש עובר מהפך תודעתי בזכותה. באותו רגע שיא של ערטול הפנימיות, ומתוך סכנת מוות, הופכת אסתר מדמות נסתרת – למלכה שדרכה פועלת ההשגחה העליונה.