אפקט המַראָה: איך הנשים במצרים הצליחו להוציא את הגברים מהבועה שלהם?

בימים אלו קצת פחות פופולרי לדבר על הבדלים בין גברים ונשים. עם זאת, הספרות, הקולנוע והתרבות הפופולרית עדיין ניזונות מהדינמיקה המורכבת של הזוגיות, ומנסים להתחקות על האופנים שבהם גברים מגיבים לנשים ונשים מגיבות לגברים. לולא הבחנות אלו לא היו לנו מופעי סטנד-אפ, לא היו סרטים הולוויודים, והספרות הייתה הופכת למסכת משעממת ארוכה של חיטוט עצמי.

כפי שכולנו יודעים, זוגיות של איש ואישה היא אמנם מערכת יחסים הדדית אך היא בהחלט לא-סימטרית. האופן שבו הגבר מתפקד בתוך מערכת היחסים שונה מאד מהאופן שבו מתפקדת בתוכו האישה.

יורשה לי אפוא להניח כי כל מי שהייתה בזוגיות ארוכת ימים עם גבר נתקלה בשלב מסוים בתופעה שבה האיש שלה שוקע לפתע בתוך עולמו והיא מרגישה שהוא אינו רואה אותה. אחרי שוך תקופת החיזור ואולי גם ההתרגשות של תחילת הקשר, שבה הגבר משקיע לקראת כל מפגש, קשוב אל בת הזוג שלו, מביט בה כאילו הוא רואה אותה לראשונה, מגיע איזשהו רגע שבו נדמה כי למרות שהוא עדיין נחמד ואדיב וקשוב – הוא פשוט לא רואה אותה, את האישה שמולו. ההתנהלות שלו הופכת אוטומטית ונדמה כאילו הוא שקוע בעצמו, בעבודה שלו, בפלאפון שלו, בשגרה האפורה והמשעממת של החיים.

מה אנחנו עושים (או עושות) כדי להתגבר על בעיה זו? מנסים לייצר אירועים שוברי שגרה. לצאת מידי פעם לדייט, לסרט רומנטי, להופעה. מנסים להוציא את הגבר מתוך עולמו ולגרום לו לראות שוב את האישה שאתו. אך כולנו יודעים כי זו מלאכה לא קלה. לגברים יש נטייה לשקוע. גם אם נדמה שהכל מתפקד אצלם כשורה, הם מתהלכים כמו סוס עם מחסומי עיניים שרואה רק את המטרה שמולו. קשה להוציא את הגבר מתוך עולמו ולגרום לו לשים לב שוב לעולם שסביבו.   

בפרשת השבוע הקודמת, רבי שלמה יצחקי (רש"י), הפרשן הקלאסי של התורה, מתייחס לבעיה זו ונותן פרשנות משלו למדרש חז"ל מופלא על "מראות הצובאות".

התורה אומרת כי הכיור של המשכן, שבו רוחצים הכוהנים את ידיהם, נעשה מ"מַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד". פשוטו של מקרא הוא שהיו נשים שצבאו, כלומר התאספו סביב אהל מועד, ותרמו את המראות שלהן למשכן. אולם, המדרש מתעכב על המילה "צובאות". אנו משתמשים במילה זו לתאר אנשים שמתקהלים סביב אדם או מקום באופן קצת אלים. מדוע מתואר שהנשים "צבאו"? למה לא לומר שהן פשוט הביאו את המראות תרומה למשכן?

זוהי התשובה שמציע רש"י לשאלה זו, המבוססת על דברי המדרש:

בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל הָיוּ בְיָדָן מַרְאוֹת שֶׁרוֹאוֹת בָּהֶן כְּשֶׁהֵן מִתְקַשְּׁטוֹת, וְאַף אוֹתָן לֹא עִכְּבוּ מִלְּהָבִיא לְנִדְבַת הַמִּשְׁכָּן, וְהָיָה מוֹאֵס מֹשֶׁה בָּהֶן מִפְּנֵי שֶׁעֲשׂוּיִם לְיֵצֶר הָרָע, אָמַר לוֹ הַקָּבָּ"ה קַבֵּל, כִּי אֵלּוּ חֲבִיבִין עָלַי מִן הַכֹּל, שֶׁעַל יְדֵיהֶם הֶעֱמִידוּ הַנָּשִׁים צְבָאוֹת רַבּוֹת בְּמִצְרַיִם; כְּשֶׁהָיוּ בַעְלֵיהֶם יְגֵעִים בַּעֲבוֹדַת פֶּרֶךְ, הָיוּ הוֹלְכוֹת וּמוֹלִיכוֹת לָהֶם מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה, וּמַאֲכִילוֹת אוֹתָם וְנוֹטְלוֹת הַמַּרְאוֹת, וְכָל אַחַת רוֹאָה עַצְמָהּ עִם בַּעְלָהּ בַּמַּרְאָה, וּמְשַׁדַּלְתּוֹ בִדְבָרִים, לוֹמַר אֲנִי נָאָה מִמְּךָ, וּמִתּוֹךְ כָּךְ מְבִיאוֹת לְבַעְלֵיהֶן לִידֵי תַאֲוָה וְנִזְקָקוֹת לָהֶם וּמִתְעַבְּרוֹת וְיוֹלְדוֹת שָׁם, שֶׁנֶּאֱמַר תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ.

רש"י משחק עם שני המובנים של השורש "צבא". הנשים "צבאו" על אוהל מועד, כי משה סירב לקבל את המראות שלהן. הוא חשב שלא מתאים להכניס למקום קדוש את המראות האישיות של הנשים, שמשמשות אותן לצרכים אינטימיים. אבל הקב"ה אמר לו לקבל אותן, כי "אלו חביבין עלי יותר מכל". מדוע? כאן מגיע הפירוש השני של המילה "צבא" – "שעל ידן העמידו הנשים צבאות רבים במצרים".

אם רש"י היה עוצר כאן דברים אלו היו יכולים להתפרש בתור מסר פוריטני קלאסי על כך שיצריות היא דבר רע אך מכיוון שזו הדרך להביא ילדים לעולם, היא בכל אופן דבר טוב. הילדים מכשירים בדיעבד את היצריות. אולם, רש"י לא עוצר שם, והוא מתאר כיצד שימשו המראות את הנשים במצרים: "כְּשֶׁהָיוּ בַעְלֵיהֶם יְגֵעִים בַּעֲבוֹדַת פֶּרֶךְ, הָיוּ הוֹלְכוֹת וּמוֹלִיכוֹת לָהֶם מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה, וּמַאֲכִילוֹת אוֹתָם וְנוֹטְלוֹת הַמַּרְאוֹת, וְכָל אַחַת רוֹאָה עַצְמָהּ עִם בַּעְלָהּ בַּמַּרְאָה, וּמְשַׁדַּלְתּוֹ בִדְבָרִים, לוֹמַר אֲנִי נָאָה מִמְּךָ". לדעתי, זוהי תובנה מופלאה על הדרך של האישה להתמודד עם הבעיה שתיארתי למעלה – ההיעלמות הפתאומית של הגבר שחיזר אחריה במרץ לתוך עולם משל עצמו שהיא כבר לא חלק ממנו.

מה קרה לגברים במצרים (וקורה להם עד היום)? הם שקעו לתוך עבודת פרך. יגיעת היומיום נטלה מהם את החיוניות. מבלי משים, מגבר צעיר ומלא חיים, הם הפכו לאנשים אפורים, מרושלים, עם כרס קטנה וכרטיס עובד שתלוי על הג'ינס. היומיום הפך לשגרה, ולא רק שהם לא ראו את הנשים שלהם, הם הפסיקו לתת את דעתם אפילו על עצמם. התודעה שלהם שקעה בערפל.

אבל הנשים שלהן, הנשים שבזכותן – כך אומרים חכמינו – נגאלו עם ישראל מגלות מצרים, לא לקחו לעצמן את הפריבילגיה לשקוע גם הן בתוך השעבוד. הן היו נחושות להמשיך לתפקד ולשים לב למה שקורה סביבן.

אך הן לא רצו להישאר לבד. הן רצו את הגבר שלהן לצידן. הן רצו להוציא אותו מתוך השקיעות בפרך. כיצד יכלו לעשות זאת? האישה הגיעה לבקר את בעלה בעבודה והביאה לו אוכל ושתייה. אך זה לבד לא היה מספיק. הגבר היה מודה לה באדיבות ונימוס ואולי גם אומר לה כמה היא מדהימה ונפלאה ובטוח שבכך מילא את חובתו. הוא עדיין לא היה יוצא מתוך עצמו ורואה אותה. בשביל זה היא הביאה אתה מראה.

המראה נועדה קודם כל בשביל הגבר. היא הייתה "רוֹאָה עַצְמָהּ עִם בַּעְלָהּ בַּמַּרְאָה". ומה היה נשקף לגבר לפתע מתוך המראה: איש אפור, מרושל, שקוע בעבודת פרך, שלא רואה את העולם שסביבו. אך באותה מראה הוא היה רואה לפתע עוד מישהי לצד הגבר המסמורטט שנהיה ממנו. והיא דווקא נראית נחמד: היא מטופחת, לבושה יפה, מחזיקה את עצמה מעל המים בכבוד, שומרת על הנשיות שלה, על היופי שלה. פתאום הוא היה יוצא מתוך עצמו, שם לב לכך שהיא קיימת, ומקבל שוב רצון לחיות ולאהוב ולגדל ילדים.

ואותן נשים צבאו על המשכן ואמרו למשה: קח, את המראות הללו אנו רוצים לתת לאוהל מועד. אתם צריכים אותן גם שם במשכן. והקב"ה אמר למשה: ממראות אלו תעשה את הכיור, שבו ירחצו הכוהנים את ידיהם ורגליהם לפני שהם נכנסים אל הקודש. אני רוצה שהם יבואו ויעמדו לפני עם אותה תודעה של הבעלים שהביטו במראות הללו, והצליחו להיחלץ מתוך שעבוד מצרים. כך אני רוצה שיראו גם אותי. "אלו חביבין עלי מן הכל".