למה מסכות הן דבר מפחיד ומה הקשר למגילת אסתר?

ביום שלישי האחרון, כשהחזרתי את ביתי בת השנתיים מהגן, עלו לקראתנו שתי ילדות קטנות, שאחת מהן חובשת על פניה מסכה. מסכה זו לא הייתה מפלצתית או אפלה בשום צורה. היא עוטרה בצבעים עליזים ופורימיים, וללא ספק, לא נועדה להפחיד. אולם כל זה לא שכנע את בתי הקטנה, שהתמלאה אימה למראה הילדה עטוית המסכה והטמינה בחרדה את פניה בין רגלי עד שהאיום יחלוף מן העין.

אימה זו של בתי הקטנה מהגוף חסר הפנים לימדה אותי שהפחד מפני מסכות הוא עניין קמאי ועמוק מאד אצלנו. הסתרת הפנים מעוררת פחד.

נזכרתי לפתע באלבום הקאברים שהוציא המוזיקאי אביתר בנאי בעקבות מוראות השבעה באוקטובר. ברצועת קישור בין היצירות שהוא מבצע, הוא נותן כמה מילות הקדמה לשיר "שיר ללא שם" של שלום חנוך, שיר שאחד הבתים בו הוא: "בדרכי הולכים איתי נופים וניגונים ופנים, פנים...". בנאי נותן לקטע הקישור שלו את הכותרת "פנים מחוקות", ואומר כך:

כשהפנים של הבן אדם נמחקות בתוך אידיאולוגיה מעורבבת ביצרים זה הכי מסוכן. באקסטרים, זה פנים רעולות, מורעלות. מחוקות. כשהפנים של הבן אדם מחוקות אז הכל מחוק, וקל לו להרוג לאנוס ולבזוז. והכל הפוך. מוזיקה היא כוח נגד מחיקת הפנים. התווים שלה מגלים את תווי הפנים והיא מאירה את החיים שבפנים. מחייה מתים.

מילים אלו מכוונות כמובן להופעה של מפלצות החמאס, שחלק אלמנטרי ממנה הוא הפנים הרעולות, הסתרת הפנים. בנאי עומד על כך שהסתרה זו עצמה היא מה שהופך אותם למפלצות אכזריות כל כך. מה שהופך אותנו לאנושיים הם הפנים, וכשהפנים של הבן-אדם נמחקות אז האנושיות שלו נאבדת. האימה הקמאית שגילתה בתי בת השנתיים מהגוף ללא פנים שצעד לקראתה הייתה מכך שהיא לא ראתה את האנושיות שלו.

כל זה לוקח אותי אל המושג "הסתר פנים" בתיאולוגיה היהודית. בסוף חומש דברים אומר ה' אל משה את אחת הנבואות הקשות ביותר בתנ"ך:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ. וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה. וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים.

זהו המקור הראשון של מושג "הסתר פנים" ביהדות, המקשר בין הסתרת הפנים של הקב"ה לבין "רעות רבות וצרות".

עד לתקרית המסכה, הבנתי את מושג הסתרת הפנים בתור מטפורה להתעלמות. כל עוד אנו עושים את רצון ה' הוא מסתכל לעברנו ומשגיח עלינו, כמו שהורה משגיח על ילדו שלא יאונה לו כל רע. אולם, ברגע שאנו עוזבים אותו ומתרחקים מאתו, הוא מסב את פניו. הוא מפסיק להשגיח עלינו, ואז, לא עלינו, עלולות להגיע "רעות רבות וצרות" והוא לא יהיה שם כדי להציל אותנו. אולם, המחשבות על האימה מפני הפנים המכוסות הביאו אותי להרהר שמא יש משמעות אחרת להסתרת הפנים.

הניגוד של הסתרת הפנים בתורה אינו המבט המשגיח אלא הפנים המאירות, "הארת פנים". בברכת כהנים, הברכה שהכהנים היו מברכים את ישראל בבית המקדש וכיום הם אומרים בכל בוקר מעל דוכן בית הכנסת, נאמר: "יאר ה' פניו אליך ויחנך". הכהנים מברכים אותנו שהקב"ה יאיר לנו פנים וייתן לנו חן.

הקב"ה מתגלה מתוך העולם. גילוי הפנים של הקב"ה, הארת הפנים, הוא מצב שבו טובו של הקב"ה מתגלה במציאות עצמה כמו שהאנושיות של האדם מתגלה מתוך פניו. כשפניו של הקב"ה מאירות לנו ניתן לראות את החסד של האלוהות מתוך העולם. העולם מסודר. יש בו יופי. יש בו חסד. יש בו חן וחיים. הילדים משחקים וצוחקים. הפרחים פורחים. הגשם יורד בעתו והארץ נותנת את יבולה. זקנים וזקנות נהנים ממזג האוויר הנעים, מהשדות המוריקים ורווים נחת מעמלם, מילדיהם.

אבל כשהקב"ה מסתיר חלילה את פניו מאתנו, אז העולם הופך מקום מפחיד, מלא אימה.

בתלמוד בבלי שואלים חז"ל "אסתר מן התורה מנין?". חז"ל מבקשים למצוא רמז לסיפור מגילת אסתר בנבואות קדומות, ושואלים, איפה רמוז סיפור זה בתורה. התשובה שהם נותנים היא הפסוק שהוזכר לעיל: "ואנכי אסתר אסתיר פני ביום ההוא".

אנו חושבים על פורים בדרך כלל לאור סוף הסיפור: ההצלה של ישראל מגזירות המן. אולם, חז"ל שמים את הדגש בתחילת הסיפור: הצרות הרבות והרעות שמצאו את ישראל.

מגילת אסתר אינה רק סיפור של ישועה גדולה. היא גם סיפור של מצב טרגי מאין כמוהו. ישראל נתונים באופן מלא לרצונו הטוב של שליט כל יכול המולך על אימפריה אדירה. וברגע אחד, כיוון שהיהודים לא מצאו חן בעיני אחד ממקורביו, הוא שולח אותם להשמדה טוטאלית. הסיפור של אסתר אינו רק "אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם" אלא גם "כי נמכרנו אני ועמי להשמיד, להרוג ולאבד". זהו סיפור של הסתרת פנים. סיפור שבו העולם הופך למקום מפחיד, מאיים, אכזרי ושרירותי. כך, ברגע אחד, בלי סיבה טובה מידי, נגזר גורלו של העם היהודי למוות.

עם זאת, הסיבה שאנו חוגגים את פורים אינו כמובן הסתרת הפנים אלא הצלת ישראל. מדוע אפוא מדגישים חז"ל את הסתרת הפנים? הגר"א, הגאון רבי אליהו מווילנא (1720-1797), אחד הרבנים היהודים הבולטים במאה ה-18, עונה על שאלה זו בדרך אקטואלית מאד למצב שבו אנו שרוים בו.

הוא מלמד כי הקשר בין מגילת אסתר לפסוק "ואנכי הסתר אסתיר" טמון דווקא במילה "ואנכי". מגילת אסתר מלמדת כי גם במצב של הסתר פנים, הנוכחות של הקב"ה אינה נעלמת לגמרי. הקב"ה לא נעלם חלילה. פניו מסתתרות, אך מאחורי המסכה נשאר "אנכי". כמו שגם כשאדם מסתיר את פניו, עדיין העצמיות שלו נשארת בפנים; יש עדיין "אני" מאחורי המסכה למרות שלא רואים את הפנים. כך גם במגילת אסתר. בסוף, למרות שהעולם נותר חשוך, הקב"ה לא עזב אותנו לגמרי. הוא הציל אותנו מהשרירותיות של הגורל שהטיל המן.

אם נחזור לסיפור בו פתחנו, הסיבה שבתי בת השנתיים חששה מהפנים במסכה אך אני לא חששתי מהם הייתה זו שציין הגר"א. אני ידעתי כי מאחורי המסכה יש ילדה חמודה. יש איזה "אני" מאחורי הפנים המכוסות.

גם בימינו. אנו נמצאים כיום בשעה של הסתר פנים. העולם נראה מקום מאיים, מפחיד, חסר פנים. אך מה שפורים מזכיר לנו הוא שמאחורי המסכה, הסתרת הפנים, עדיין נותר "ואנכי". את זה עלינו לגלות בפורים ולשמוח. להכניס יין ולהוציא את הסוד שמסתתר מאחורי המסכה.