איך למצוא תקווה כשהלב שבור לרסיסים? תשאלו את איריס חיים

לפעמים אדם אחד בלבד יכול לעשות ניתוח לב לעם שלם. איריס חיים עשתה זאת. לאחר שחיילים ירו בשוגג בבנה יותם ובשני חטופים אחרים שנמלטו מהשבי, היא שלחה לחיילים הקלטה שאף אחד לא יכול היה לדמיין: "רציתי להגיד שאני מאוד אוהבת אתכם ושאני מחבקת אתכם פה מרחוק, ואני יודעת שכל מה שקרה זה בכלל לא באשמתכם...״. 

מהיכן הכוחות של אם שכולה, שזה עתה איבדה את בנה, לא לכעוס ולהאשים? בתוך כל הצער והיגון שמטלטלים אותה, איך היא מצאה את החוסן לתמוך באחרים? ההקלטה התפרסמה והתפשטה בן רגע. איריס התראיינה במקומות רבים והמשיכה להפיץ אור של אמונה ואהבה. לא רק את החיילים היא ניחמה, אלא גם את כל עם ישראל. קולה סחף אנשים להאמין שיש תקווה, שהחמאס לא ריסק את הרוח שלנו, שאם נמצא בתוכנו כוח כמו של איריס – אף אחד לא ינצח אותנו לעולם. 

הרב יונתן זקס טוען שרק תקווה נותנת כאלה כוחות: ״רבים מאיתנו מבלבלים בין שני מושגים: אופטימיות ותקווה. הם נשמעים דומים, אבל לאמיתו של דבר הם שונים מאוד. האופטימיות היא האמונה שדברים ישתפרו. התקווה היא האמונה שכולנו יחד נוכל לשפר את הדברים. כדי להיות אופטימיים, לא צריך אומץ. די בתמימות מסוימת. אבל כדי לקוות נדרש אומץ רב. שום יהודי המכיר את תולדות עמו, שפרקים רבים מהן נכתבו בדמעות, אינו יכול להיות אופטימי. אבל שום יהודי, אם הוא יהודי אמיתי, אינו יכול לוותר על תקווה. ומשום כך היהדות היא בשבילי קולה של התקווה בשיחתה של האנושות. והתקווה היא המשנה את מצבו של האדם״. 

אופטימיות, הוא מסביר, פירושה לראות את החיים במשקפיים ורודות – לעבוד על עצמנו שהחיים מושלמים ובלי בעיות, לשכנע את עצמנו בנאיביות שדברים רעים לא יקרו. תקווה זאת האמונה הבלתי מעורערת שלא משנה כמה גרוע המצב יהיה – תמיד יהיה אפשרי לשנות אותו לטובה. וכך הוא מוסיף וכותב: ״להיות יהודי זה להיות סוכן של תקווה. כל מעשה דתי, כל מצווה, כל הברה והברה בסיפור היהודי, הם מחאה נגד אסקפיזם, נגד אוזלת יד, נגד קבלה עיוורת של הגורל. היהדות, דת האל החופשי, היא דת של חופש. האמונה היהודית כתובה בלשון עתיד. היא אמונה בעתיד שעדיין אינו אך הוא יכול לבוא, אם נשמע לקריאתו של אלוהים, נעשה את רצונו, ונפעל יחד כקהילה של ברית. שמו של העתיד היהודי הוא תקווה". 

בניגוד לאופטימיות, תקווה תמיד כרוכה בכאב. אחד מאנשי החסידות הגדולים, האדמו״ר הזקן, אמר: ״עצבות ומרה שחורה - דברים אסורים הם. מרירות – תרופה בדוקה ומנוסה היא להצלחה בלימוד ובעבודת השם״. יש הבדל בין מרה שחורה לבין המרירות של תקווה. כאשר אדם נמצא ב״מרה שחורה״, כשהוא בדיכאון ורואה את העולם בצבעים שחורים אכזריים, הדיכאון ממוטט אותו. לעומת זאת, הכאב של אדם שלא איבד את תקוותו, ״המרירות״, מדרבנת אותו לשאוף למציאות טובה יותר. כך הרב קוק מתאר את המרירות הרצויה: ״היאוש שבא בתוך הלב הוא בעצמו מורה על מרדות (=הכנעה) פנימית עדינה, הנובעת מתוך הכרה עליונה של מוסר ושל קדושה, על כן ראוי הוא שהיאוש בעצמו יחזק לבו של אדם...״. במילים פשוטות יותר, דווקא המצוקה היא זאת שמחברת אותנו לערכים ולאמונות שלנו. הכאב שאנחנו מרגישים, הוא מעין שעון מעורר שנוטע בנו תחושת שליחות, רצון לתקן את הרע ולגרש אותו בזרקור העוצמתי של מעשים טובים. 

סיפורו של ויקטור פרנקל ממחיש זאת בצורה מעוררת השראה. לאחר ששרד את אושוויץ, מחנה ההשמדה הידוע לשמצה, פרנקל ייסד את הלוגותרפיה - שיטה פסיכולוגית רוחנית לטיפול, המתרכזת בחיפושו של האדם אחרי משמעות. הלוגותרפיה פרצה דרך בעולם הפסיכולוגיה, ומטפלים רבים משתמשים ביסודותיה גם היום. מעניין ששיטת טיפול שמעמידה במרכזה את תחושת המשמעות של האדם - נוצרה דווקא בהשראת החוויות הכי אפלות ומייאשות שניתן לדמיין. בספרו פרנקל מתאר כיצד הנאצים שברו את צלם האנוש של היהודים סביבו. לדבריו, כאשר הוא ראה אנשים שלא נותר בעיניהם שריד קלוש של רוחניות, של מציאת טעם כלשהו בחיים, הוא ידע שמותם קרב. ואכן, האנשים הללו מתו תוך ימים ספורים. אולי גם הוא לא היה שורד, אלמלא הרגע הגורלי שבו הוא מצא משמעות בתוך הסבל: ״קצתי במצב הזה, שהכריח אותי להרהר, יום יום ושעה שעה, רק בעניינים טפלים שכאלה. שילחתי את מחשבותי אל נושאים אחרים. פתאום ראיתי את עצמי עומד על הדוכן באולם הרצאות נעים, מואר היטב וחמים. קהל קשוב ישב לפני על גבי כורסאות מרופדות נוחות. הרצתי על הפסיכולוגיה של מחנה הריכוז! כל מה שדיכא את רוחי באותו רגע נעשה לפתע אובייקטיבי, מתואר מנקודת הראות הרחוקה של המדע. בדרך זו הצלחתי איכשהו להתעלות על המצב, על סבלות השעה...״. 

באותו הרגע, ויקטור פרנקל הפך את הסבל שלו לשליחות. דווקא הטינופת והמחלות של אושוויץ, הן אלו שעוררו אותו להאמין שהוא יצא מהבור האפל הזה, שהוא יגיע ל״אולם הרצאות נעים, מואר היטב וחמים״, שם הוא ירצה על התיאוריה הפסיכולוגית החדשה שלו, ובעזרתה הוא יעזור לרפא את העולם הפצוע שבתוכו הוא היה שרוי. 

כשנשאלה איריס חיים באחד הראיונות האם אינה מרגישה שהיא צריכה לקחת רגע אוויר, ענתה איריס: ״כרגע מה שאני עושה זה לעזור לאנשים להתמודד דרך הסיפור האישי שלנו...״. נראה התקווה שפעמה בויקטור פרנקל, היא אותה תקווה שזורמת בדם של איריס חיים. אכן, זאת תרופה רוחנית שאנחנו זקוקים לה עכשיו יותר מתמיד.