מה עצים יכולים ללמד אותנו על החיים? מסתבר שהרבה

האביב מתקרב, ורגע לפני כניסתו הוא פורס שטיח צבעוני של פרחים הנוצצים בצידי הכביש מבין העשבייה. השקדייה מתבשמת ומתגנדרת בשמלת קשמיר יוקרתית, ועוד מעט הטבע כולו יצטרף לנשף המפואר עם פירות האביב ועוד קשת של צבעים. אין ספק: זאת העונה המושלמת לצאת החוצה לטייל. רגע לפני שנארוז את הפק״ל קפה ונצא לדרך, חכמת היהדות מזמינה אותנו להתבונן בקסם שבעומק הטבע ובמסרים שאנחנו יכולים ללמוד ממנו. 

כשאנחנו מציצים אחורה בזמן על ההיסטוריה היהודית, לא קשה לראות מניין בא החיבור התרבותי שלנו לעולם הטבע. אחרי יציאת מצרים, מאז שעם ישראל נכנס לארץ בפעם הראשונה ועד שהוגלו ממנה כאלף שנה אחר כך – עיקר הפרנסה והתעסוקה של היהודים היה חקלאות. מעגל החיים של אנשים נחוג סביב עבודת האדמה, וכמובן שעולם הדימויים ודרך המחשבה שלהם הושפעו מן הטבע. 

כך למשל, בספר תהילים, מנגיד דוד המלך בין רשעים לצדיקים, ומדמה אותם לעשבים לעומת עצים. על רשעים נכתב: ״בפרוח רשעים כמו עשב...״. על צדיקים לעומת זאת, נכתב: ״צדיק כתמר יפרח, כארז בלבנון ישגה...״. מה פשר ההבדל הזה? האם יש מקום לחשוב שלעצים יש לב טוב יותר מעשבים? המלב״ים, פרשן מן המאה ה -19, מפרש:  "ויש הבדל בין העץ והעשב, כי העשב נראהו צץ בימי האביב מוציא פרחו וזרעו למינהו, ואז יבול ואיננו, עד שנדמה שכל תכליתו אך קיום מינו... לא כן העץ שיתקיים ימים רבים, יוציא ציץ ופרח ופרי, וזרעו בו שנה שנה, כאילו מלבד קיום מינו גם אישו יעמוד ימים רבים והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה...״. במילים פשוטות, העשב שעסוק בלהצמיח רק את עצמו מייצג דרך חיים אנוכית, המאפיינת רשעים. האילן לעומתו מצמיח פירות ועלים שמזינים בני אדם ושומרים על בריאותם. כלומר, הוא כביכול מסתכל החוצה מעצמו ודואג לשאר העולם. זיהוי האנוכיות כמאפיין העיקרי של ״רשעים״ מסתדר יפה עם תפיסת העולם היהודית.

אולם, זאת לא הדרך היחידה להסביר את ההבדל בין עשבים לעצים. אברהם אבן עזרא, פרשן מפורסם מהמאה ה-12, כותב: "צדיק כתמר - שהוא עומד שנים רבות. ואמר רשעים שהם רבים וצדיק כי הם מעטים, והמשילו בעץ נותן פרי הדר גם יפרה וישגא כעץ החזק בלבנון, והוא הארז. והמשיל הרשעים לעשב ולציץ השדה, שאינו עומד כי אם מעט״. לפיו, ההבדל העיקרי בין עץ לעשב הוא אורך הזמן שהם מתקיימים. העשב פורח מהר, אך עם חלוף עונתו הוא מתייבש וכלה. העץ לעומתו נטוע במקומו וגדל משנה לשנה. התבוננות זו חושפת לפנינו דרכי חשיבה שונות. הצדיק רואה את החיים כתהליך הדורש השקעה ועבודה יסודית, ואילו הרשע קופץ למלא את גחמותיו בו ברגע, ולא חושב על העתיד כלל. אמנם הצדיק לא פורח מהר כמו הרשע, אך התנהלותו השקולה מאפשרת לו לבנות את חייו על יסודות נאמנים, ולשגשג הרבה יותר בטווח הרחוק. 

תובנה נוספת שעצים יכולים ללמד על בני אדם אפשר למצוא במסכת אבות: "כל שמעשיו מרובין מחכמתו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מועטין ושורשיו מרובין, שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו״. הדימוי לעיל ממשיל את השורשים של העץ למעשים של בני אדם, ואת החכמה שלהם לענפים. דימוי מפתיע למדי, שכן ההיגיון האינסטינקטיבי אומר שהחכמה היא השורש של האדם שמוביל אותו להצמיח מעשים, ולא להיפך. אך הרעיון שמוצג במאמר הזה הוא שונה – המעשים של האדם הם אלה שמחזיקים את הקיום שלו יציב.

אפשר לדמות זאת ליחסים רומנטיים: יכול להיות זוג שמרגישים אהבה עזה זה לזה, אך הם לא בנו יחדיו חיים משותפים, אינם גרים באותו בית, אין להם ילדים ואין להם שום מחויבות ממוסדת. אם המצב נשאר כך לאורך יותר מדי זמן, הרגש עלול לדעוך במהירות, וכשזה יקרה – אותו הזוג ייפרד לעד. מנגד, יכול להיות זוג שבנה חיים משותפים וחי יחדיו שנים רבות. רגש מטבעו הוא הפכפך. יש ימים שהם מרגישים קרובים יותר או פחות, יש ימים שהרגש לא בוער באותו אופן כמו שהכירו בראשונה. אך האחריות שלהם זה כלפי זו, החיים המשותפים והנאמנות שלהם – כל אלו נותנים להם יציבות, שורשים שמחזקים אותם כך שיישארו יחדיו גם בתקופות הקשות, ובסופו של דבר הרגש שלהם שוב יפרח.

אין סוף לדימויים ולתובנות שהיהדות שואבת מעולם הטבע, ואין בכוחה של הכתבה הזאת לאסוף את כולם. עתה, כשתצאו לטייל בארץ היפה שלנו, קחו את הזמן והסתכלו סביב. מי יודע, אולי יעלו גם לכם רעיונות שיתווספו לאוצר הבלתי נדלה של החכמה היהודית.