ספר יהושע מתחיל בפסוקים:

וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה, עֶבֶד ה', וְיֹאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ בֶּן נוּן, מְשָׁרֵת מֹשֶׁה לֵאמֹר: "מֹשֶׁה עַבְדֵי מֵת וְעַתָּה קוּם עֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה אַתָּה וְכָל הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נוֹתֵן לָהֶם לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. כָּל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם נְתַתִּיו כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל מֹשֶׁה [...] לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ לְפָנֶיךָ כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ. כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי עִם מֹשֶׁה אֶהְיֶה עִמָּךְ. לֹא אַרְפְּךָ וְלֹא אֶעֶזְבֶךָּ. חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תַּנְחִיל אֶת הָעָם הַזֶּה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבוֹתָם לָתֵת לָהֶם."[i]

יהושע היה מהמנהיגים הגדולים בהיסטוריה היהודית. התלמוד מתאר: "פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה."^[ii] משמעות הדבר היא שגדלותו של יהושע הייתה השתקפות של משה, מורו ורבו – מחמאה גדולה. אך הוא מבהיר לנו כי כמו שהשמש חזקה מהירח, שאורו למעשה הוא רק השתקפות של אור השמש, כך הוא ההבדל המהותי בהשפעה שהשפיעו שני האישים. לו היה שורד משה ונכנס לארץ ישראל, מהלך כל ההיסטוריה היהודית ושל העולם כולו היה שונה.

לאחר מות משה הנהיג יהושע את העם במשך 28 שנה,^[iii] 14 השנים הראשונות מתוארת בספר יהושע – שבע שנות כיבוש ושבע שנות התנחלות.

כאשר הביא יהושע את בני ישראל אל עבר הירדן לארץ המובטחת, לא היה לחבל ארץ זה, הנודע כ"ארץ כנען", מלך אחד. הארץ הייתה מוקפת על ידי האימפריה המצרית מדרום והאשורית מצפון, אבל אף אחת מהן לא שלטה עליה. שבעה עממים כנעניים מיישבים אותה, כשהם מפוזרים ב-31 ערי מדינה מבוצרות, ובראש כל אחת מהן עומד מלך. יריחו היא אחת מערי מדינה אלו, כך גם העַי, וכך ירושלים, שבה מתגוררים בני שבטים המכונים "יבוסים".

לפני כניסתם לארץ שולחים בני ישראל שליח לכנענים עם המסר: "בורא העולם הבטיח ארץ זו לאבותינו. אנו כאן עכשיו כדי לתבוע את ירושתנו, ואנו מבקשים מכם לעזוב בשלום."

מיותר לציין שמרבית הכנענים נשארים במקומם, למעט שבט אחד העושה את הדבר הנכון ומסתלק לו.[iv]

ליהושע הוראות ברורות מאלוקים שאם הכנענים יסרבו לעזוב, חייבים בני ישראל למחותם מעל פני האדמה. הוראה זו נובעת מהידיעה שאם יישארו בארץ, הם עתידים להשפיע על מוסריותו של העם ולהשחית אותו. ברור לגמרי שאורח החיים הכנעני לא מוסרי בעליל, וכי לא יהיה ניתן לסבול אותם כשכנים.

כמו שמקובל לומר בימינו, "מגורים בשכונה רעה מקלקלים את הילדים." לפיכך עלינו לדאוג תמיד להיזהר מהשפעות חיצוניות. לימים זה אכן מה שאירע, כפי שניווכח לדעת.

הקרב על יריחו

בני ישראל חוצים את נהר הירדן. על פי המתואר, מי הירדן נבקעו, בני ישראל חוצים אותו ביבשה, המים שבים למקומם, והעם נכנס לארץ ועורך סדרת קרבות. הראשון הוא הקרב על יריחו, הממוקמת בכניסה לארץ כנען. העם סובב את חומות העיר, תוקע בשופרות, וחומות העיר קורסות.

ארכיאולוגים אחדים העלו טענה שהכיבוש הקל של עיר זו, שהייתה מבוצרת מאוד, התאפשר הודות לרעידת אדמה מתוזמנת ביותר. אך האם אין הדבר גורם להרמת גבה שבדיוק ברגע שבו נזקק העם לנפילת העיר, מתרחש אסון טבע והעיר אכן נופלת? לא משנה איך נפרש זאת, היה זה נס.

העיר נכבשת בקלות, והכובשים נמנעים מלקחת שלל כפי שהנחה אותם הבורא, מעשה המבהיר לנו שלא היה זה כיבוש אופייני של לחימה עקובה מדם, אונס וביזה, הדומה לכיבושים אחרים שעליהם אנו קוראים בהיסטוריה הכללית. מדובר במלחמת קודש בעלת הנחיות וקודים שונים לגמרי. ואולי זהו המסר של הבורא אל העם: "דברים כאלה לא יקרו כאן, ואם תקשיבו להוראות שלי, הכול יסתדר."

לאחר הכיבוש הקל של יריחו ממשיכים בני ישראל לעיר המדינה הבאה, מקום ששמו העַי. שם הדברים אינם מתנהלים בצורה חלקה כמו ביריחו – בעַי יש תקלות. צבא בני ישראל סופג תבוסה ורבים מן הלוחמים נהרגים. המומים מן החוויה הקשה, הם מבקשים לדעת מדוע נטש אותם הבורא, ומהר מאוד מתבררת להם האמת הנוראה: אדם אחד, עכן שמו, בזז כמה פריטים ביריחו בניגוד גמור להנחיות הנחרצות. אחד מתוך שלושה מיליון לא ציית, וכולם משלמים מחיר.

מהסיפור התנ"כי הזה אנו יכולים ללמוד כי הדבר העיקרי שנדרש מן העם הוא ציות מלא להנחיות. מבחינת היהודים, פועל חוק מיוחד במינו: "בני ישראל ערבים זה לזה" - כפי שיש אחריות אישית, כך קיימת גם אחריות הדדית. אף אדם אינו חי לעצמו, כל אחד הוא חלק מן הכלל ונושא באחריות למעשי האחרים כמו למעשיו שלו.

בימינו נראה שהכלל קצת שונה והוא מעתה: "אל תתערב, תדאג רק לעצמך". אם היינו מתנהגים היום על פי קנה המידה שמצטייר מסיפורו של עכן, ייתכן שבעיות רבות היו נפתרות.

החיים בארץ ישראל

לאחר שנכבש רוב הארץ – למעט כמה יוצאים מן הכלל, כגון ירושלים – חולקה הארץ בין השבטים באמצעות פַּיִס, גורל.

אך חייו של העם, שלכאורה הגיע סוף סוף אל המנוחה והנחלה, רחוקים מלהתנהל על מי מנוחות, ובמיוחד לאחר מות יהושע. מסיפורי התנ"ך עולה שבני העם יכולים להאשים בכך רק את עצמם:

וַיָמָת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן [...] וְיַעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָרַע בְּעֵינַי ה' [...] וְיִחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּתְּנֵם בְּיַד שֹׁסִים [...] וְיִמְכְּרֵם בְּיַד אוֹיְבֵיהֶם.[v]

מקריאה פשטנית של הכתוב אפשר להניח שכל העם היהודי נטש את התורה והחל לסגוד לאלילים. אך האמת איננה כך. כמו במקרה של עגל הזהב, היה זה חלק שסטה מהדרך, אך למרות זאת הוחזק כל העם כאחראי למעשי היחידים.

כפי שכבר כתבנו, הביקורת העצמית הנוקבת והחריפה, כפי שבאה לידי ביטוי בפסוקים אלו, אופיינית להתבטאויות רבות אחרות בתנ"ך, מה שהופך את התנ"ך למסמך ייחודי וחסר תקדים, ספר קדוש ויומן אירועים של ההיסטוריה מלאת החטאים של העם הזה. המיקוד בחטאים והביקורת העצמית מדגישים עוד יותר כי על העם היהודי ללמוד מחטאיו.

נוסף על כך, קיימות סיבות טובות מדוע החטא הקל ביותר שעושה קבוצת אנשים מצומצמת זוכה לגינוי כה נוקב: ראשית כול, כפי שצוין לעיל, כל יהודי ערב לבני עמו, ומה שעושה היחיד משפיע על הרבים. שנית, ההיסטוריה האנושית מוכיחה בבירור כי הֶיתֵּר ושחרור אחד קטן וחד פעמי של דבר בלתי מוסרי יהפוך תוך זמן קצר להתנהגות מקובלת ונורמטיבית. לכן מלמד כאן הבורא את עם ישראל עיקרון חשוב: אתם מצויים ברמה רוחנית גבוהה ביותר. אם תקלו ראש, אפילו במעשים של בודדים, בסופו של דבר ישחיתו בודדים אלו את העם כולו, כפי שעוד נראה בתקופת השופטים.