אוהל יצחק: השורשים למאבק בין ישראל ורומי

האירוע הדרמטי ביותר בחייו של יצחק היה כשאביו אברהם העלה אותו לקורבן על פי ציוויו של הבורא. זה היה המבחן המאתגר ביותר שהוצב אי פעם לאברהם, לעקוד את בנו אהובו. אכן זהו מבחן האמונה הקשה ביותר שניתן מאז ומעולם לבן אנוש. אם ימות יצחק, תמות איתו גם ההבטחה להקים אומה גדולה מצאצאיו של אברהם. אולם אברהם בחר להוכיח את אמונתו הבלתי מעורערת בצו הבורא, כשיצחק מצידו מוכיח אמונה בלתי מעורערת באביו.

ברגע שעמד אברהם לשלוח את ידו אל הנער, מתערב הבורא ושולח מלאך שיחזיק בידו של אברהם כדי שלא יספיק להשלים את המעשה. במקום זאת הוא מורה לאברהם להעלות איל במקום יצחק. התורה מספרת שלאחר המעשה "וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה [...]" וכך שם המקום עד עצם היום הזה.

חשוב לזכור את הר המוריה. מאוחר יותר נגלה את החשיבות הרבה שלו.

נמקד מעט את תשומת ליבנו בדפוסי ההתנהגות שהניח יצחק כתשתית להיסטוריה היהודית בעתיד על פי הכלל הכרונולוגי "מעשה אבות סימן לבנים", המצוטט לעיל.

הכלל שעל פיו חוזרת ההיסטוריה היהודית על עצמה הוכיח את עצמו שבעתיים במקרה של אברהם ויצחק. אחד מדפוסי ההתנהגות הבולטים שאנו מזהים בחיי יצחק הוא הישנותם של מצבים שבהם נתקל אברהם. בספר בראשית מסופר כי אברהם מגיע למצרים וחי בקרבם במשך זמן מה. אך הוא נתקל שם בכמה קשיים, לדוגמה כאשר המצרים מנסים לחטוף את אשתו שרה עבור המלך.

כמה שנים אחר כך ניצב יצחק בפני אותו מצב: הוא חי בקרב הפלשתים באזור החוף הדרומי של ישראל, ושוב מנסים המקומיים לקחת את רבקה אשתו עבור מלכם אבימלך. גם עבדיו של יצחק נתקלים במשברים מול עבדי אבימלך.

מערכת היחסים ביניהם, שהגיעה איכשהו לעמק השווה לאחר האירוע, מגיעה שוב אל סף פיצוץ כאשר הפלשתים מקנאים בהצלחתו של יצחק ומגרשים אותו מארצם אף שהוא לא עולל להם מאומה. זאת ועוד, הם סותמים את כל בארות המים שהצליח לחפור, מעשה חסר היגיון בעליל בהתחשב במיעוט מקורות המים באקלים הצחיח של המזרח התיכון ובקושי הכרוך בחפירת בארות.

ואז קורה דבר מעניין – לאחר גירושו מגיע אבימלך למקום מגוריו החדש של יצחק ואומר: "כעת נוכחתי לדעת שהימצאותך בקרבנו הביאה לנו ברכה," והוא מבקש לכרות עימו ברית שלום. זאת משום שעם הסתלקותו של יצחק מתדרדר מצבם של הפלשתים וכלכלתם קורסת. אבימלך מבין את הטעות ומציע לכרות ברית עם יצחק ומבקש ממנו לשוב לארצו.

מה שיכול להיחשב למעשה אזוטרי וחסר חשיבות מגלה לנו למעשה כבר בשלב היסטורי מוקדם זה דפוס התנהגות בסיסי שאותו נזהה שוב ושוב ביחסי הגומלין בין יהודים ללא יהודים לאורך ההיסטוריה: מדינה מסוימת מזמינה את היהודים להתיישב בקרבה, היא משגשגת להפליא כתוצאה מתרומתם, ואז, ללא כל סיבה נראית לעין (למעשה אין ולו מקרה אחד בהיסטוריה שבו עשו היהודים מעשה שיגרום לשנאה כפי שאכן שנאו אותם), מחליטים שליטיה לגרש את היהודים, מה שגורם לערעור כלכלתה. היהודים מגורשים והמדינה סובלת. דבר זה עתיד לחזור על עצמו בעתיד. 

זהו דפוס כל כך לא רציונלי, ובאותה מידה כל כך חוזר על עצמו. זהו בוודאי קשר האהבה-שנאה הגדול ביותר בהיסטוריה, סוג של תסמונת "לא יכול איתו ולא יכול בלעדיו".

מלחמת התאומים

לאחר שיצחק נושא לאישה את רבקה בת דודו, היא נושאת ברחמה תאומים, יעקב ועשיו, שנאבקים זה בזה כבר ברחם אימם ומקשים עליה. הריב שהחל בין שני העוברים מתעצם בלידה, ובין השניים מתפתחת יריבות נצחית. 

חרף היותם תאומים יעקב ועשיו הם בעלי מבני גופני שונה, ובעלי אישיות שונה לחלוטין. התורה מתארת את עשיו כערמומי, שעיר ואדמוני, לעומת יעקב, התם והחלק. עשיו הוא איש ציד המקדיש את חייו למקסם את המרב מן העולם, ואילו יעקב הופך להיות איש רוח, אציל מידות, אשר מכפיף את התאוות החומרניות לערכי הרוח.

יצחק מתייחס לעשיו כבכור התאומים וכממשיכו הטבעי. הוא יצא לאוויר העולם רק כמה דקות לפני אחיו, דקות קריטיות כאשר יש להחליט בידי מי להפקיד את מעמד ראש המשפחה לעתיד. יצחק כנראה הבין כי כאיש מעש לעשיו יש את תכונות האופי הנדרשות לשנות את העולם.

רבקה לעומתו אהבה את עשיו, אך האינטואיציה הנשית רמזה לה שמשהו באופייו אינו כשורה. לעשיו היה אומנם כושר ביטוי מעולה, מה שהעניק לו יכולות להציג עצמו כישר דרך בעיני אביו, אך לאימו הייתה יכולת להביט אל הפנימיות שמבעד להתנהגותו. 

על פי המסופר, עשיו חזר יום אחד הביתה רעב, והוא הסכים למכור את בכורתו לאחיו יעקב בעבור סיר עדשים שהכין יעקב. עשיו, שחזר עייף מעבודתו בשדה, מבקש מיעקב שייתן לו "מהאדום האדום הזה," (לכן הפך "אדום" לשמו השני) אולם יעקב מתנה זאת בכך שימכור לו את בכורתו. לעשיו זה נשמע כמו עסקה הוגנת: 

וַיִּשָׁבַע [עשיו] לוֹ [לְיַעֲקֹב] וְיִמְכֹּר אֶת בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב. וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָֹו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וְיֵלֵךְ וַיֵּבֶז עֵשָֹו אֶת הַבְּכֹרָה.

בערוב ימיו של יצחק הוא מחליט לברך את בניו. לבכורו עשיו הוא רצה כמובן להעניק את הברכה המיוחדת. הוא לא עודכן בכך שעשיו כבר מכר את בכורתו.

לברכה של יצחק הייתה משמעות. על פי המסופר, הוא קיבל אותה מאברהם, שקיבל אותה מהבורא, והברכה הפכה למציאות. היא משפיעה לא על מקבל הברכה בלבד, אלא על ההיסטוריה כולה.

עשיו לא חפץ באמת בברכת הבכורה, שתאלץ אותו להתחייב לתפקיד ולמטלות המוסריות הכרוכות בו. הוא חפץ רק בעושר ובכוח הטמונים בברכה. אבל רבקה עומדת בדרכו. היא מבינה שלמעשה הברכה אמורה להיות מושפעת רק אל יעקב, מאחר שכרגע הוא האדם המסוגל לעמוד במשימה. יעקב הוא שרוצה ומסוגל לפעול לשינוי העולם, לצעוד לאור ההכרה המונותאיסטית והמוסרית שאליה הגיע אברהם.

לכן בזמן שעשיו יצא בשליחות אביו להביא עבורו מנחת ציד לסעודה על מנת שיברכו בנפש חפצה, היא קראה ליעקב וכיסתה את ידיו בעורות עיזים כך שתהיינה שעירות למגע. יצחק העיוור לא יבחין בכך, וכך יקבל יעקב את ברכת הבכור במקום עשיו.

הסמלים

נעשה עוול לעצמנו אם נסתפק כאן בפירוש פשטני של הסיפור. בסופו של דבר, אין מדובר באירוע על איזה קשיש עיוור שאשתו ובנו מצליחים לסדר אותו, אלא באירועים בעלי משמעות עמוקה.

כאשר מגיע יעקב המתחזה אל אביו, יצחק מעיר: "הַקּוֹל קוֹל יַעֲקֹב, ו[אבל] הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָֹו." 

הקול מסמל את הדיבור, תכונה אנושית ייחודית. חיות יכולות לתקשר, אך אינן מסוגלות לדבר או להביע רעיונות. לכן מסמל הקול את האינטלקט והרוח. אגב, מאוחר יותר נגלה ששמו של יעקב יוחלף - הוא יכוּנה "ישראל", ומצאצאיו יקום העם היהודי. הקול, אם כן, מסמל את הכוח האמיתי של העם היהודי – הרוח וההשכל.

גולדה מאיר אמרה פעם שהיא כועסת על אלוהים, שהכריח את עם ישראל ללכת במדבר במשך ארבעים שנה, ולאחר מכן הביא אותם למקום היחיד במזרח התיכון בלי נפט. וזו בדיוק הנקודה – ארץ ישראל היא חסרת משאבים טבעיים. האנשים הם המשאב הטבעי הגדול ביותר. השכל, הלהט והרוח העניקו לעם היהודי יתרון שלא אִפשר לו רק להתקיים זמן רב לאחר נפילת האימפריות הגדולות בהיסטוריה, אלא גם להשפיע באופן רחב על העולם ללא פרופורציה לגודלו היחסי. קולו של יעקב מסמל את הכוח הרוחני של העם היהודי.

 לעומת הקול הידיים מסמלות את העשייה ואת כוח החרב – היד היא המניפה את העט ואת החרב. עשיו, המגלם את כוח החרב והעוצמה הפיזית, הצמיח באמצעות צאצאיו את האימפריה הרומית (או "אדום", כפי שמכנה אותה המסורת היהודית). כוחה היה, ללא ספק, יכולתה לכבוש, לבנות ולשלוט. גם לאחר שקיעתה ונפילתה הונצח כוחה של רומא אצל השליטים החדשים של המערב. ואכן, היו אלו הרומאים (הכנסייה הקתולית) אשר המירו את דתו האלילית של העולם המערבי לנצרות, הדת אשר הביאה את המסר המונותאיסטי של א-ל אחד לעולם האלילי. 

אנו רואים בעשיו דוגמה נוספת לנצר מזרע אברהם, אשר כדודו ישמעאל לא המשיך במשימתו של אברהם, אך הפך לכוח גדול ומשמעותי בהיסטוריה העולמית. 

אומנם היריבות בין יצחק וישמעאל - היהודים והערבים - הייתה עזה, אך הם היו רק אחים למחצה. לעומת זאת, יעקב ועשיו היו תאומים בעלי אותו מטען גנטי. יריבותם - כפי שהיא מתבטאת ביריבות העתידית שבין עם ישראל לרומא ולעולם המערבי - היא היריבות האולטימטיבית בהיסטוריה. אנו עדים כאן להתהוותו של דפוס היסטורי שהוא לא פחות מאשר מאבק קוסמי חוצה תקופות.

שני אלה, יעקב ועשיו, החלו להיאבק איש ברעהו כבר ברחם אימם, והם ימשיכו במאבקם לאורך ההיסטוריה כולה. המאבק ממשיך עד עצם היום הזה, ויימשך עד העימות מכריע בעתיד.

אין זה מאבק שווה כוחות. האימפריה הרומית, צאצאיתו של עשיו, תהיה תמיד חזקה יותר מבחינה פיזית, אך היהודים יהיו חזקים יותר בכוח הרוח ובמשאבים פנימיים. יתר על כן, תפקידם בסופו של דבר לנצח במאבק ולהשיב את הכרתה של האנושות בבורא. 

שנאת עמלק

יוצאי חלציו של אברהם נועדו לתפקיד משמעותי שיותיר חותם על האנושות, גם אם הם לא ירצו בכך. קל להבחין שאף לעמים שאינם מצאצאי יצחק ויעקב, אלא מאחיהם, ישמעאל ועשיו, ישנה השפעה רבת עוצמה על העולם. ואומנם אויבי היהדות הגדולים ביותר קמו לה מתוך המשפחה.

מיהו האויב האולטימטיבי של העם היהודי במשך כל ההיסטוריה? עמו של עמלק. זהו העם שמסמל את הרשע ואת המרד נגד ערכי המוסר האלוהיים. התורה מצווה למחות את זרעו מעל פני האדמה, מכיוון שבמאבק שלו אין פשרות – עבורו זאת מלחמת חורמה. זהו עם ששנאתו הפתולוגית ליהודים כה עזה, שאם רק תהיה לו ההזדמנות, הוא ימחה את העם היהודי מעל פני האדמה. עוד נראה כיצד ניסה עמלק לבצע את "תפקידו" זה פעמים רבות במהלך ההיסטוריה, במיוחד בפרקים 16, 24 ו-59.

התורה מספרת לנו כי ראשיתו של עמלק היא מבנו של עשיו, אליפז, שלקח לו לפילגש אישה בשם תמנע. משניים אלו נולד עמלק, שהיה למעשה נכדו של עשיו, והוא אבי העם השונא שנאת עולם עיוורת את עם ישראל. רבי שמעון בר יוחאי, מחבר "הזוהר", ספר הקבלה העיקרי, כבר ציין לפני כאלפיים שנה כי "הלכה היא בידוע – עשיו שונא ליעקב," כלומר, שנאת צאצאי עשיו לישראל היא מעין חוק טבע רעיוני ורוחני בהיסטוריה האנושית, המתאר את היחסים בין עם ישראל לצאצאי עשיו. 

השנאה היוקדת הזו מושרשת עמוק בנפשם של צאצאי עשיו, אך היא מרוכזת ובולטת במיוחד אצל צאצאי עמלק. כדי להבין יריבות זו, צריך להבין את מהות האנטישמיות, המושרשת היטב בקרב העמים שיצאו מרומא. לא משנה מה תהיינה הנסיבות ההיסטוריות, צאצאי עשיו ישנאו תמיד את צאצאי יעקב - היהודים.

אנו עדים אפוא לעימות רעיוני היסטורי בין יעקב לעשיו. יעקב לוקח בעורמה את הברכות. (ראוי להזכיר כי למעשה עשיו מכר את בכורתו ליעקב, כך שיעקב נטל בעצם את הברכות המגיעות לו.) לאחר שיצחק מסיים לברך את בנו, מופיע עשיו ונוכח לדעת מה אירע. רק בשלב זה מבין יצחק שעלה בידיה של רבקה ויעקב להטעותו. אבל במקום לכעוס, הוא מיישר עימם קו, ומכיר ביעקב כממשיך דרכו. כאן הוא נוכח לדעת כי רבקה אכן צדקה בשיקוליה להעדיף את יעקב. 

כעת רבקה מזהה כי איבתו של עשיו רק תלך ותגבר עד כדי רצון לנקמה ורצח, והיא שולחת את יעקב מן הבית לחרן (ביתו הקודם של אברהם, כיום בדרום טורקיה). בחרן חי לבן, אחיה הנוכל של רבקה. שמו מעלה חיוך אירוני על שפתי הקורא - האדון בעל השם הצחור מתגלה כנוכל הגדול ביותר בהיסטוריה התנ"כית. 

שורשי האנטישמיות - לבן שהוא שחור 

יעקב יוצא בודד בדרך רגלית ארוכה מבאר שבע לכיוון חרן. בדרכו הוא עוצר ללינת לילה שבה הוא חולם חלום חשוב: סולם הניצב על הארץ וראשו מגיע לשמיים, ומלאכים עולים ויורדים בו. הבורא מתגלה אליו ומבטיח מחדש את ההבטחה שנתן לאברהם וליצחק:

וְיֹאמַר אֲנִי ה' אֱלֹקֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹקֵי יִצְחָק; הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שׂכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְנֶנָּהּ וּלְזַרְעֶךָ. וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ, וּפָרַצְתָּ יָמָּה וְקֵדְמָה וְצָפֹנָה וְנֶגְבָּה, וְנִבְרְכוּ בְּךָ כָּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ.

יעקב, המתעורר ביראת כבוד, מצהיר כי "אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה [...] כִּי אִם בֵּית אֱלֹקִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמַיִם!"

על פי המסורת היהודית, המקום היה הר המוריה. אותו הר שאליו הביא אברהם את יצחק לעקדה שלא הייתה, אותו הר שעליו עתיד לקום לימים בית המקדש.

רגע לפני שנכנס יעקב חסר כול לבית דודו, הוא פוגש על יד הבאר את רחל, בת דודו. הוא מבין כי עליו לשאת אותה לאישה, ומבקש את הסכמתו של אביה לבן. ללבן יש תנאים: יעקב יצטרך לעבוד שבע שנים במכלאות הצאן של לבן כדי לזכות בה.

אלא שבתום שבע השנים, ממש בליל הכלולות, החליף לבן את רחל באחותה הבכורה - לאה. יעקב נדרש לעבוד שבע שנים נוספות כדי לזכות ברחל. (פרשנים רבים מקבילים בין הערמתו זו של לבן לבין הערמתו של יעקב כדי לזכות בבכורה.)

בסופו של דבר, מסיים יעקב את שהותו בבית לבן עם ארבע נשים – לאה, רחל ושפחותיהן זלפה ובלהה - 11 בנים - ראובן, שמעון, לוי, יהודה, דן, נפתלי, גד, אשר, יששכר, זבולון, יוסף ובנימין – ובת אחת - דינה.

שלא כמו אביו וסבו, שכמה מבניהם בחרו כיווני חיים שונים ולא נטלו חלק במשימת אברהם, בניו של יעקב יצרו כולם קבוצה גרעינית שתקדיש עצמה למשימת הפצת המונותאיזם וערכי המוסר בעולם. הם יהפכו למשפחה מורחבת שתתפתח לאומה העתידה לשנות את העולם.

חרף ניסיונות לבן להעביד את יעקב תמורת פרוטות ולמנוע ממנו עצמאות כלכלית, הצליח יעקב לצבור הון גדול. במעקב אחר רצף האירועים מרתק לראות את התפתחותו של יעקב: כנער צעיר הוא מתואר כאדם ישר לגמרי, כמו השותף הגרוע ביותר במשחק קלפים. אך חובת הפעולה ההדדית עם אחיו הצבוע ועם דודו הערמומי מחייבת אותו לפתח את המיומנויות הדרושות להתמודד עם האתגרים שהציבו לו – והוא מצליח.

גם בתבנית פעולה זו אנו רואים סימן לבנים, ותופעה זו הופכת לדפוס היסטורי נוסף בתולדות עם ישראל. בשנות הגלות הארוכות מצאו תמיד היהודים את עצמם מקופחים, מודחקים לשוליים כלכלית ופוליטית, כאשר ידיהם כבולות מאחור. על מנת לשרוד, נאלצו היהודים להיות בעלי תושייה ויצירתיים. ההיסטוריה הוכיחה כי כנגד כל סיכויים הצליחו היהודים בצורה מרשימה, גם כאשר קיבלו את ההזדמנות הקטנה ביותר ובתוך סביבה עוינת ביותר. 

משהושלם שינוי האופי של יעקב, הוא פונה לעלות לארץ ישראל ולמלא את משימתו. כמו אברהם, שידע כי זהו המקום היחיד שבו הוא יוכל למצות את הפוטנציאל שבו, גם יעקב יודע כי זהו המקום שבו עליו לחיות. למרות הפחד המתמשך מנקמתו של עשיו (שהחל עשרים שנה מוקדם יותר) הוא מקבץ את משפחתו וכל רכושו ושם פניו חזרה לארץ.

בדרכו חזרה אנו נחשפים שוב להתנגשות שבין הציוויליזציות המתהוות. בעת שחוצה יעקב עם משפחתו את נחל יבוק באישון ליל, מופיע לפתע זר, נציגה של אסכולת עשיו, ונאבק עם יעקב עד עלות השחר. כאשר ראה האיש שאינו יכול לנצח את יעקב, הוא פגע בחלק העליון של ירכו, פגיעה שתגרום לנכות קבועה. אף על פי כן יעקב מנצח במאבק, הוא לופת את האיש ואינו מסכים לשחררו לפני שהאיש יברך אותו. לזאת השיב האיש: 

לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִית עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וְתוּכַל.

זו הפעם הראשונה שבה מוזכר בתנ"ך השם ישראל, השם שבו יכונו צאצאי יצחק (בני ישראל, עם ישראל, ישראלים), ומשם גם שמה של הארץ המובטחת.

החיבוק הגדול

עם שחר מוכן יעקב, כיום ישראל, לפגישתו עם עשיו. אנו עדים למחזה אחר אשר הופך גם הוא לדפוס היסטורי רב חשיבות בקורות עם ישראל, המפגש המחודש בין האחים. 

במסעו של יעקב ארצה, בעודו מתנהל בדרכו לביתו, הוא מקבל מידע שעשיו עושה את דרכו לכיוונו בראש צבא בן 400 איש. בתגובה, תוך הפעלת שיקול דעת כמנהגו, מכין יעקב תוכנית אסטרטגית רבת זרועות במטרה להגן על עצמו כנגד כל תוצאה.

ראשית, הוא התכונן למלחמה בחלוקת משפחתו לשתי קבוצות נפרדות. אם תותקף אחת, תשרוד האחרת. במקביל הוא פונה למישור הדיפלומטי, ושולח לעשיו מתנות יקרות ערך. ולבסוף, נושא תפילה.

דפוס פעולה זה ישמש מאוחר יותר את ההנהגה הרוחנית של העם, כאשר יהיה עליהם לתקשר עם פקידי רומא. הם ילמדו קודם כול את סיפור פגישתו של יעקב עם עשיו ויאמצו את האסטרטגיה של יעקב כלפי עשיו, שהייתה המפתח למשא ומתן היהודי עם רומא.

במקרה זה לא ניסה עשיו להרוג את יעקב. במקום זאת הוא חיבק את אחיו בחום והזמין אותו להצטרף אליו למסעותיו, כשהוא רומז שבסופו של דבר הם יצטרכו לחיות יחד. מעניין לחשוב מה היה קורה לו הייתה העוצמה הפיזית של עשיו מתאחדת עם כוחו המנטלי והאינטלקטואלי של יעקב. אך זה לא קרה. יעקב לא היה מעוניין בהצעה. מן הסתם בוודאי היה מודע לכך שעשיו עדיין שומר כלפיו טינה עמוקה בלב. ובמקום להיעתר להצעה הנדיבה הוא עונה: "תתקדם אתה, ואני אשיג אותך מאוחר יותר."  

אנו יודעים מן הסיפור התנ"כי שיעקב לא השיג אותו, וכנראה אף לא תכנן לעשות את זה. אם כן, מהי המשמעות העמוקה יותר מאחורי אמרתו זו?

יעקב, המייצג את כוח הרוח המשמעותי ביותר בהיסטוריה האנושית, אומר לעשיו, מייצגו של הכוח הפיזי: "אני אניח לך ללכת בראש ולשלוט פיזית בהיסטוריה האנושית, אבל אי שם בעתיד הרחוק, כאשר הציוויליזציה תהיה ראויה לעבור לשלב המשמעותי הזה, אנו עוד ניפגש, ואז הקערה תתהפך על פיה."

העתיד שעליו דיבר יעקב הוא אותה אחרית הימים המופיעה בתנ"ך. הכוונה היא לשלב שבו יגיע העולם כולו להכרה בבורא, ומתוך כך יאמצו את החוק המוסרי מתוך שלום ואחווה. אז תושלם המשימה היהודית. אבל בינתיים יעמוד עשיו בראש. 

המאבק ההיסטורי האולטימטיבי יהיה בין המהות הפנימית של יעקב, המקדשת את חיי הרוח, לבין זו של עשיו ותרבות הייצור והפרודוקטיביות. מקורות יהודיים מתארים מאבק זה כלא פחות מאשר מלחמה קוסמית - רעיון מרכזי בהיסטוריה היהודית.