רק בגלל הרוח: הלוחם שנפצע אנוש ייצג את ישראל באולימפיאדה

אלו עדיין אינם ימים רגילים. למעלה מחצי שנה של מלחמה, קורבנות רבים אשר קיפחו את נפשם למען המולדת, וכן אלפי פצועים שנאלצים על לא עוול בכפם לפתוח פרק חדש בחייהם, בניסיון להשתקם ולשוב לחיים.

סיפור מעורר השראה שיש בו בכדי להפיח זיק של אופטימיות עבור 'הפצועים הטריים' שזה עתה חזרו משדה הקרב, מגלם בדמותו עמית חסדאי, ספורטאי פראלימפי שהבטיח לאחרונה את השתתפותו במסגרת אולימפיאדת הנכים שתיפתח בסוף אוגוסט הקרוב בפאריס.

חסדאי, לוחם תותחנים לשעבר, הינו נכה צה"ל שנפצע באורח אנוש בשנת 2002 במהלך מבצע "חומת מגן". היה זה כאשר נפגע בשוגג מאש כוחותינו בעת ששהה בעמדת שמירה בקלקיליה שביהודה ושומרון, תשעה חודשים בלבד מאז גיוסו. 

"הייתי מורדם ומונשם במשך עשרה ימים", מספר חסדאי בגילוי לב, תוך שהוא מתאר את שעבר עליו. "אני מן הסתם לא זוכר כלום, אבל ממה שסיפרו לי, אף אחד מהרופאים לא נתן לי כמעט סיכוי, אפילו פחות מאחד למיליון. זה הגיע עד לרמה שבה כבר קראו להורים שלי ולמשפחה הקרובה לבוא להיפרד ממני.

אלא שהנס בסופו של יום אכן קרה. חסדאי משחזר בערגה את רגע ההתעוררות. 

"אמא שלי הייתה בחדר הטיפולים בבית החולים יחד עם המפקד של היחידה ועוד כמה חיילים. הם מספרים שהחלו לקרוא בשם שלי ושאלו האם אני יודע מי הם. פתאום, משום מקום, השבתי בשתי מילים 'כן, המפקד!'. זה היה המשפט הראשון שהוצאתי מזה כמעט שבועיים. הם מספרים שכולם נמסו באותו רגע ושאף עין לא נותרה יבשה. צריך להבין שעם פגיעת ראש קשה כמו שהגעתי, הסיכויים לחזור לדבר ובכלל לתפקד הם אפסיים. היה לי פשוט נס מטורף". 

מתי מתחילים לעכל את מה שעבר עליך?

"אני אדם מאמין, ובאמת ובתמים יודע שהקב"ה עשה איתי נס. לא נותר לי אלא להודות לו שאני בחיים. בכלל, אחרי פציעה שכזו ועצם העובדה שבכלל התעוררתי, מכניסה את הדברים לפרופורציות. דברים שבעבר התעכבתי עליהם, נראים פתאום זניחים וחסרי חשיבות. זה כנראה השיעור שהייתי צריך לעבור".

"כמו תינוק שלומד הכל מהתחלה"

תהליך השיקום של חסדאי (40, נשוי ואב ל-2 ילדים) היה ארוך ומורכב, ולמעשה נמשך גם בימים אלה ממש. הוא נותר משותק בחצי הגוף הימני העליון, כאשר גם ידו השנייה סובלת מרפיון, מה שבפועל משפיע על תפקודו השוטף בחיי היום-יום כמעט בכל פעולה. 

'קרש הצלה' משמעותי שהצליח לפתוח צוהר בחייו אל עבר עולמות חדשים, התרחש לפני כשמונה שנים, כאשר החל להתאמן בענף אופני היד במסגרת מועדון בית הלוחם בתל-אביב, המאגד תחתיו ספורטאים נכים אשר חייהם השתנו עקב פציעה או תאונה ללא הכר.

"הייתי במשך שלוש שנים בבית לוינשטיין, ולאחר מכן בשיקום יום. מדובר על תהליך מאוד קשה פיזית ונפשית. אני מקביל זאת לתינוק שצריך ללמוד ממש הכל מהתחלה. לא אשקר, היו רגעי משבר מאוד קשים, אבל מיד לאחריהם הבנתי עד כמה אני צריך להיות בהודיה עצם כך שאני בחיים. מבחינתי, הרוח והאופטימיות חזקות יותר מהכל".

איך נכנס הספורט לחייך?

"לפני הפציעה הייתי גולש גלים ורוכב על רולר-בליידס. התחלתי עם רכיבה על סוסים כחלק מההליך השיקומי, ומשם עברתי לענף אופני היד. נחשפתי לספורט הזה אחרי שקובי לאון זכה במדליית הכסף באופני יד באולימפיאדת לונדון. אחרי שהוא פרש, המאמן שלו, מאיר כרמון, לקח אותי תחת חסותו. הוא שאל אותי אם אני מעוניין. מיד קפצתי על ההזדמנות, מאז הכל היסטוריה".

עד כמה הענף הזה מאתגר מבחינתך?

"זהו ספורט שמבוצע במנח שכיבה, שכן אני לא מסוגל פיזית להיות בכל מנח אחר. האתגר טמון בצורך לטפס בכל אימון או תחרות עוד עלייה ולעמוד ביעדים. אני משקיע את כל כולי בספורט הזה בשנים האחרונות, ומנהל אורח חיים הכי מקצועני שיש. זה כולל שני אימונים ביום, הקפדה על תזונה ועבודה מנטלית. אני חייב להודות לאשתי ולילדים המדהימים שלי שתומכים בי מאוד, ואפילו מאפשרים לי לישון מוקדם. בכל זאת ספורטאי אולימפי".

הבטחת לאחרונה את הקריטריון להשתתפות באולימפיאדה בפאריס. מה סף ההתרגשות?

"לייצג את ישראל, על אחת כמה וכמה בימים האלה, זוהי השליחות הכי גדולה שיכולה להיות. חשוב לי להוכיח עצם ההשתתפות שלי שאף אחד לא יוכל לשבור אותנו, שכן עם ישראל הינו עם הנצח, והוא כאן כדי להישאר. כולי תקווה שאצליח לסיים על הפודיום עם מדליה. מבטיח לעשות את המקסימום, שכן אני מרגיש במובן מסוים שיש לי אחריות לאומית. חשוב לי להודות לארגון נכי צה"ל, התאחדות ספורט הנכים בישראל והוועד הפראלימפי, על הסיוע והתמיכה, וכמובן למאמנים האישיים שלי, מאיר כרמון וקובי לאון, שמלווים אותי לאורך כל הדרך".