באיזה יום עוסקת המסכת ששמה הוא 'היום', ומה הקשר לפרה אדומה?

"היום"

לפי מה בחרו את שמות המסכתות? יש מסכתות שנקראו על שם המילה הראשונה במסכת. לדוגמה, מסכת ביצה. יש מסכתות (אולי הרוב) שהשם שלהן מבטא אך לרוב המסכתות ניתנו שמות שמבטאים את התוכן העיקרי שלהן. לדוגמה, שבת, עירובין, גיטין, קידושין. 

ויש מסכת אחת שהשם שלה מבטא לא רק את התוכן של המסכת, אלא גם את המהות. זוהי המסכת שבה נעסוק בפרק זה – יומא.

"יומא", בארמית, זה פשוט "היום". איזה מין שם זה למסכת? למה לא כותבים באיזה יום מדובר? ייתכן שההחלטה לקרוא כך למסכת מבטאת רעיון עמוק: המסכת עוסקת ביום האחד בשנה שהוא "היום", בה"א הידיעה. יום מיוחד כל כך, שמספיק שאומרים "היום", וכבר כולם יודעים לאיזה יום הכוונה. היום הזה הוא יום הכיפורים. אחרי שנלמד את הדף הראשון במסכת, נבין גם למה.

יום כיפור אז והיום

יום כיפור הוא חג שחורבן בית המקדש השפיע עליו באופן דרמטי. החורבן השפיע כמובן גם על שאר החגים, אבל לא כמו על יום כיפור. יום כיפור בימינו הוא יום שבו העם עושה תשובה ומתפלל. בזמן המקדש זה היה יום אחר. אמנם גם אז העם עשה תשובה והתפלל, אבל המוקד הברור של היום היה "סדר העבודה" של הכוהן הגדול במקדש (מה שנשאר לנו מזה הוא פיוט שאנו אומרים בתפילת מוסף ביום כיפור). רוב מסכת יומא עוסק בעבודה זו.

לפני שנתקדם, הערה קצרה על עבודת המקדש. כשליש מהמצוות בתורה קשור ישירות או בעקיפין לעולם המקדש. לכן המקדש עומד במרכזן של לא מעט מהמסכתות. המסכתות של "סדר קודשים" מתמקדות כולן רק בזה. בימינו, עולם המושגים של בית המקדש נראה זר. אנחנו לא ננסה לטשטש את הזרות הזו, אבל כן ננסה להבין את המשמעות העומדת מאחורי מצוות המקדש. כרגע נסתפק באמירה כללית: בית המקדש כנראה אִפשֵר רמה כזו של קרבת ה', שהיה בלתי אפשרי להגיע אליה בשום דרך אחרת. "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח). לצערנו, התקופה הזו בהיסטוריה היתה קצרה.

הכנות הכוהן הגדול ליום כיפור

מסכת יומא פותחת בהכנות לקראת ״היום״. שבוע לפני יום כיפור עוזב הכוהן הגדול את ביתו ומתגורר בחדר בבית המקדש שנקרא "לשכת פלהדרין". למה? המשנה לא מסבירה, אבל היא כן מסבירה שבאותו שבוע הוא אמור להתאמן בעבודות המקדש של יום כיפור. באופן פשוט אפשר להבין שזו מטרת הפרישה מביתו – שיהיה לו שבוע שקט ופנוי לצורך הלימוד והתרגול. קשה ללמוד בבית עם הרעש והילדים. 

בהמשך נראה שהגמרא לא מסתפקת בהסבר הזה.

למה הכוהן בכלל צריך להתאמן? במשך השנה הכוהן הגדול לא חייב לעשות כמעט דבר. הוא אחראי לכך שהמקדש יתפקד, אבל את העבודה עצמה עושים כוהנים אחרים (מלבד קורבן מנחה מסוים, "מנחת חביתין"). ביום כיפור, לעומת זאת, הכוהן הגדול עושה הכל. גם את עבודות המקדש המיוחדות ליום כיפור (מה שמכונה "סדר העבודה"), וגם את העבודות שעושים בימים רגילים. כוהן גדול שאולי כבר שנה לא הקריב קורבן או הקטיר קטורת, עלול לשכוח איך עושים זאת או לעשות את זה באופן מגושם. לכן נדרשות חזרות. בשבוע שלפני יום כיפור הכוהן עושה את כל עבודות המקדש של הימים הרגילים.

התרגול הזה מועיל לעבודות ה"רגילות". אבל מה בנוגע ל"סדר העבודה" המיוחד ליום כיפור? אסור להקריב קורבן אמיתי רק בשביל להתאמן. לכן את "סדר העבודה" מתרגל הכהן "על יבש": מביאים לו חכמים שעוברים איתו מדי יום על סדר העבודה.

כל זה מפורט בשלוש המשניות הראשונות במסכת. עכשיו נעבור לגמרא.

הערה על עריכת הגמרא

הגמרא לא פותחת את הדיון ביום כיפור, אלא בנושא אחר לגמרי – פרה אדומה. למה? זה מחזיר אותנו למה שדיברנו עליו במסכת ברכות. הגמרא היא לא פירוש שכתב אדם אחד למשנה. היא מורכבת מאלפי דיונים שהתקיימו בתקופות שונות ובמקומות שונים על נושאים שונים. בעריכת הגמרא שובצו הדיונים ליד משניות שונות. לפעמים מדובר בדיון שקשור באופן ישיר למשנה, ולפעמים מדובר בדיון בנושא אחר לגמרי, אבל מכיוון שבמהלך הדיון מוזכרת המשנה, גם דיון זה מוצמד אליה.

זה מה שקורה בפתיחת מסכת יומא. הדיון עוסק במצוות "פרה אדומה". אבל כיוון שמוזכרת בו המשנה שלנו, הוא מובא כאן במלואו. 

הלימוד מ"ימי המילואים"

כאמור, פותחים במצוות פרה אדומה. בהמשך נספר עליה עוד, כרגע נסתפק בידיעה שזהו טקס ששוחטים ושורפים בו פרה אדומה. הגמרא מצטטת משנה במסכת פרה (מסכת שכולה עוסקת במצווה זו), שקובעת שלפני שהכוהן שורף את הפרה, הוא צריך לעזוב את ביתו למשך שבעה ימים. באותם ימים הוא ישן ב"לשכת בית האבן", אחד החדרים במקדש.

נשמע מוכר? במשנה שלנו הכוהן הגדול עוזב את ביתו שבעה ימים לפני יום כיפור, ובמשנה בפרה הכוהן עוזב שבעה ימים לפני שריפת הפרה האדומה. מה המקור לשתי העזיבות?

ר' יוחנן לומד את הצורך הזה ממקרה נוסף שבו הכוהנים נדרשו לעזוב את ביתם (בעצם, את האוהל שלהם) למשך שבעה ימים. זה קרה לפני חנוכת המשכן במדבר. 

הזכרנו כבר כמה פעמים את המשכן. טקס חנוכת המשכן התקיים בראש חודש ניסן, כמעט שנה לאחר יציאת מצרים. שבעת הימים לפני החנוכה נקראו "ימי המילואים", ובהם נעשו הכנות שונות לקראת הטקס – בניית המשכן, משיחת אהרן ובניו לתפקידם החדש בתור כוהנים, הקרבת קורבנות ועוד. במשך אותם שבעה ימים נצטוו אהרן ובניו לפרוש מביתם ולהישאר בשטח המשכן:

"וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם, כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם" (ויקרא ח, לג).

איך לומד ר' יוחנן שגם לפני יום כיפור ולפני שריפת פרה אדומה הכוהן צריך לפרוש מביתו? מיד לאחר הפסוק על ימי המילואים, מובא הפסוק הבא:

"כַּאֲשֶׁר עָשָׂה בַּיּוֹם הַזֶּה, צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם"(ויקרא ח, לד).

נשים לב שהפסוק מתחיל בלשון עבר (עָשָׂה) ואז עובר ללשון עתיד (לַעֲשֹׂת). ר' יוחנן מבין אותו כך: "כַּאֲשֶׁר עָשָׂה בַּיּוֹם הַזֶּה" – כמו שהכוהנים פרשו לפני טקס חנוכת המשכן, "צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם" – כך הם יעשו גם בעתיד. כלומר, יהיו מצוות נוספות שגם לפניהן יצטרכו הכוהנים לעזוב את ביתם. באילו מצוות מדובר? פרה אדומה ויום כיפור. 

מניין לר' יוחנן שהפסוק רומז דווקא לשתי המצוות האלה? 

הלימוד לפרה אדומה

כדי ללמוד על ימי הפרישה של פרה אדומה ר' יוחנן משתמש בגזירה שווה. המילה "ציווה" מופיעה גם בימי המילואים וגם בפרה אדומה. בימי המילואים כתוב "...צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם", ובפרה אדומה כתוב "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה'..." (במדבר יט, ב). מכאן לומד ר' יוחנן שהפסוק של ימי המילואים רומז לפרה אדומה. 

אבל על הלימוד הזה הגמרא מקשה: הרי יש עוד הרבה מצוות בתורה שמתייחסות לכוהנים ושמופיע בהן הביטוי "ציווה". למה ר' יוחנן בוחר ללמוד דווקא לפרה אדומה? על זה עונה הגמרא שכדי לעשות גזירה שווה, לא מספיק שהביטוי יופיע בשני מקומות. צריך שהוא גם יופיע בצורת שימוש דומה. בשאר הפסוקים שהביטוי מופיע בהם, הוא מופיע כסיכום של הנושא – לאחר שכבר נעשה. לדוגמה, בהקשר ליום כיפור, לאחר תיאור עבודת הכוהן הגדול, כתוב "...וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" (ויקרא טז, לד). בחנוכת המשכן, לעומת זאת, הביטוי מופיע לפני העשייה, כי הפסוק מדבר על עשייה בעתיד: "צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם". המקום הנוסף היחיד בתורה שהביטוי מוזכר בו בצורה כזאת הוא בפרה אדומה, מכאן שהפסוק רומז דווקא אליה.

סיכום ביניים. ראינו שהפסוק של "ימי המילואים" מרמז על פרישה של הכוהן גם לפני פרה אדומה ויום כיפור. את העובדה שהפסוק רומז לפרה אדומה למדנו בעזרת גזירה שווה. עכשיו נראה מניין לנו שהפסוק רומז גם ליום כיפור.

הלימוד ליום כיפור

הלימוד ליום כיפור לכאורה פשוט יותר: בפסוק של ימי המילואים מופיעה כפרה – "צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם" – והיא מרמזת לפי ר' יוחנן לכפרה של יום כיפור.

אבל זה לא פשוט כמו שזה נשמע. אמנם יום כיפור מכפר, אבל יש עוד דברים בתורה שכתוב עליהם שהם מכפרים – הקורבנות ושלושת הרגלים. אז אולי למה שלא נאמר שהפסוק מתייחס דווקא להם?

על זה עונה הגמרא על פי עיקרון פשוט. כאשר אנחנו צריכים ללמוד מתחום אחד לתחום אחר, ויש לנו כמה אפשרויות, נבחר באפשרות שהכי דומה למקור. במקרה שלנו: יום כיפור הכי דומה לחנוכת המשכן. יותר משאר החגים והקורבנות.

במה הוא יותר דומה?

הדבר הראשון הוא הזמן הקבוע. חנוכת המשכן נקבעה לזמן מסוים. כך גם ליום כיפור יש זמן מסוים, י' בתשרי. לקורבנות אין זמן קבוע. הקורבנות באים בעקבות חטא, דבר שכמובן אינו קבוע מראש. 

הדבר השני הוא משך הזמן. חנוכת המשכן ארכה יום אחד, וגם יום כיפור הוא יום אחד. פסח וסוכות אורכים שבעה ימים. ואמנם שמיני עצרת ("שמחת תורה") גם הוא רק יום אחד, אבל הוא בא אחרי שבעה ימים של סוכות. לכן גם במקרה הזה יום כיפור דומה לחנוכת המשכן יותר מפסח, סוכות ושמיני עצרת.

מה בנוגע לשבועות ולראש השנה? הרי גם הם יום אחד. יש עוד משהו שמשותף רק לחנוכת המשכן וליום כיפור. בשניהם, כחלק מחובת היום, הכוהן הגדול מצווה להביא גם קורבנות פרטיים משלו. בראש השנה ובשבועות (וגם בשאר החגים) אין דבר כזה. כל הקורבנות הם קורבנות ציבור. שוב, יום כיפור דומה יותר לחנוכת המשכן. 

זהו, מצאנו מקור: כמו שהכוהנים פרשו שבעה ימים לפני חנוכת המשכן, כך הם צריכים לפרוש שבעה ימים לפני שריפת הפרה ולפני העבודה ביום כיפור. אבל זו רק ההתחלה. כמו שכתבנו בפרקים האחרונים, כאשר הגמרא לומדת מתחום אחד לתחום אחר אנחנו מניחים שלא מדובר במקרה. צריך לחפש קשר רעיוני בין התחומים. ננסה להציע קשר כזה, שיגלה לנו שמטרת הפרישה עמוקה הרבה יותר מאשר לתת לכוהן קצת שקט מהילדים.

משהו חדש מתחיל

במקומות רבים בתורה אנו רואים שפרק זמן שיש בו שבע יחידות מסמל התחדשות – השבוע הוא בן שבעה ימים, טמא מת, זב, זבה ומצורע מחכים שבעה ימים לפני שהם יכולים להיטהר, פסח וסוכות הם בני שבעה ימים, שנת השמיטה מחדשת את המערכת הכלכלית כל שבע שנים ועוד. כך גם כאן: הקמת המשכן פתחה דף חדש בתולדות עם ישראל. מקום שמאפשר רמה כזו של קרבת ה', שבלתי אפשרי להגיע אליה בשום דרך אחרת. לפני אירוע מכונן כזה, יש צורך בפרישה של שבעה ימים. זהו זמן שמסמל את הפרידה ממה שהיה והתחלה של משהו חדש.

איך הרעיון הזה בא לידי ביטוי בפרה אדומה? 

יש משהו שיכול לפגוע בקרבת ה' שנוצרת במקדש – טומאה. אם קודם כתבנו שעולם המקדש זר לנו היום, עולם הטומאה כנראה זר אפילו יותר. לא נוכל להסביר מהי טומאה, אבל נוכל להסביר מה גורם לה – מוות. אדם, כלי או מאכל שבאו במגע ישיר או עקיף עם מת – אדם או בעל חיים – נטמאים. גם את טומאת הצרעת, הקרי, הזיבה והנידה אפשר להסביר כקשורים לעולם המוות או לחיים שלא יצאו אל הפועל. עולם המקדש מייצג את ההפך מהמוות – חיבור למקור החיים. "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹקֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (דברים ד, ד). לכן מקדש וטומאה לא הולכים ביחד. אדם טמא אסור בכניסה למקדש וקורבן שנטמא נפסל להקרבה.

איך נטהרים מטומאה? ברוב סוגי הטומאות מספיקה טבילה במעיין או במקווה. אך קיימות כמה טומאות שנדרש בהן משהו נוסף. אחת מהן היא טומאת מת, כלומר אדם שנטמא ממת אנושי. כדי להיטהר ממנה לא מספיקה טבילה במקווה, יש צורך גם בפרה אדומה. התהליך, בקצרה, הוא כזה: שוחטים פרה אדומה (גוון חום-אדמדם) ושורפים את גופתה לאפר. את האפר מערבבים בכלי ששאבו בו "מים חיים" (מי מעיין). מהתערובת הזו מזים על הטמא.

למה דווקא כך? ככה. כלומר, כשהתורה מתארת את טקס הפרה אדומה, היא קוראת לזה "חוק" (במדבר יט, ב). חז"ל מסבירים ש"חוק" הוא דבר שאין לו הסבר רציונלי, פשוט עושים כי כך כתוב. אז להבין לגמרי לא נוכל, אבל כן ננסה להציע כיוון. וכאן אין לנו ברירה אלא להתעלות קצת מעל הפשט, ולנסות לחשוף את הרוח שמאחורי הדברים. 

אנחנו רגילים לחשוב על אדום כדם, כצבע של מוות. אבל האמת היא כמובן הפוכה – הדם הוא החיים, וממילא הצבע האדום גם הוא מסמל חיים. בתהליך של הכנת הפרה אנחנו לוקחים פרה אדומה, פרה מלאת חיים, והופכים אותה לדבר הכי מת שיש. אפר. ואז האפר עובר החייאה – הוא מתערבב במים חיים, במי מעיין, ובאופן סמלי חוזר לחיות. יש חיים אחרי המוות. "פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר".

אדם שבא במגע עם טומאת מת, בעצם בא במגע עם המוות. כדי לטהר אותו, צריך "להחזיר אותו לחיים". את החזרה לחיים מסמלים המים שעברו את אותו תהליך – אל המוות ובחזרה. 

בילדותי נתקלתי במשפט של פרידריך ניטשה שתפס אותי בהקשר של פרה אדומה. אמנם ניטשה לא בדיוק משתלב בספר שעוסק בגמרא, אבל נדמה לי שבמשפט הזה הוא קלע בדיוק לרעיון שביסוד המצווה: "חייב אתה לרצות להישרף בלהבתך שלך עצמך: וכי איך ביקשת להיות חדש אם לא היית תחילה לאפר?" 

כאן אני רוצה להוסיף משהו קצת אישי. קל לדבר על המוות לפני שאתה מכיר אותו מקרוב, וכך הייתי כשהתחלתי לכתוב את הפרק הספר הזה. אמנם, כמו כולנו, ליוויתי אנשים לא מעטים לבית עולמם, גם אנשים קרובים. אבל למרות הצער, האמונה הפשוטה בחיים לא התערערה. כל זה השתנה לפני כמה שנים. אמי עליה השלום, שהיתה בשיא פריחתה, נפטרה לפתע ממחלה. תפיסת החיים והמוות שלי השתנתה לחלוטין. הפגישה עם המוות טלטלה אותי, כאילו סוד נורא נחשף בפני, והחיים כבר לא יכולים לחזור למסלולם התמים והנעים. המוות הוא כבר לא משהו שיבוא בעתיד. הוא נוכח בכל רגע של חיים. הרגשתי את טומאת המוות. הרגשתי גם איך היא מרחיקה ביני לבין נותן החיים. 

כשחזרתי לערוך את הפרק הזה, פתאום הכל הרגיש לי מוחשי הרבה יותר. כמה הייתי רוצה שיתיזו עלי מים מטהרים. מים שמתאימים למקום הנמוך שהמפגש עם המוות יכול להביא אליו, מים שמזכירים לנו שהמוות הוא לא רק מוות. הוא גם הזדמנות לצמיחה, לחיים עמוקים יותר ולקשר אמיתי יותר עם הבורא. "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם... וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם..."

זו מהותה של מצוות פרה אדומה. היא מחדשת את הקשר לחיים, ומחדשת את הקשר לה'. לכן לא מפתיע לראות שכשם שבהקמת המשכן היה הכוהן צריך לפרוש לשבעה ימים, כך גם לפני שריפת הפרה האדומה.

ועכשיו ליום כיפור. גם לפני יום כיפור פורש הכוהן שבעה ימים, וגם את זה למדנו מחנוכת המשכן. ממילא, גם ביום כיפור נצפה לזהות את אותו רעיון שזיהינו בחנוכת המשכן ובפרה אדומה – חידוש הקשר עם המקדש ועם ה'. כמו שנראה, התורה מציגה אותו כמעט במפורש.

לפני ה' תטהרו

כתבנו קודם על הטקס המשמעותי של חנוכת המשכן. מה שלא הזכרנו זה שבאותו טקס קרה אסון. שני בנים של אהרן, נדב ואביהוא, נכנסו למשכן בצורה לא נכונה, ומתו במקום. בהמשך לתקרית האיומה הזאת, התורה מסבירה איך ומתי מותר להיכנס אל קודש הקודשים. רק ביום כיפור, ורק במהלך סדר העבודה של הכוהן הגדול:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה, אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן, בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ... בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה... וְהיתה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי (חודש תשרי), בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם..." (ויקרא טז, א-כט).

ברור מכאן שהדמיון בין יום כיפור לבין חנוכת המשכן הוא לא רק דמיון טכני. באופן מסוים יום כיפור הוא שחזור של אותה חנוכה – את מה שבני אהרן לא הצליחו לעשות בחנוכת המשכן, עושה הכוהן הגדול מדי שנה ביום כיפור. כנראה יום כיפור הוא יום של קרבה. אותה קרבה מאפשרת לכוהן הגדול להיכנס לקודש הקודשים, ואותה קרבה מכפרת על חטאינו. לא כי מגיעה לנו כפרה, אלא משום שקשה לכעוס לאורך זמן על מישהו שאתה אוהב. "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ" (ויקרא טז, ל, הפסוק המסיים את סדר העבודה).

יום כיפור ופרה אדומה הם שני צדדים של אותו מטבע. שניהם באים לחדש את הקשר שנוצר בחנוכת המשכן. להתקרב אל המקדש ואל ה'. הפרה האדומה עושה זאת על ידי טהרה, יום כיפור עושה זאת על ידי כפרה. לכן, כפי שלפני חנוכת המשכן הכוהנים פרשו, כך הם צריכים לפרוש לפני שריפת הפרה ולפני עבודת יום כיפור. זוהי הפרישה שלפני ההתחדשות.

יום האהבה

התפיסה הזו של יום כיפור שונה מהתפיסה הנפוצה. אנחנו רגילים לחשוב על יום כיפור כעל המשך טבעי לראש השנה. כך אנחנו שרים מדי שנה בפיוט "ונתנה תוקף" – "בראש השנה יִכָּתֵבוּן, וביום צום כיפור יֵחָתֵמוּן". אבל זו לא כל התמונה. ה לא מדויק. ראש השנה הוא יום של דין. דיברנו על זה בפרק הקודם. בראש השנה אנחנו נידונים לפי מה שבאמת מגיע לנו, לפי הצדק. ליום כיפור יש אופי אחר. זהו יום של התקרבות, של חידוש הקשר. כמו בחנוכת המשכן ובפרה אדומה. הקרבה מאפשרת מבט אחר. היא מאפשרת רחמים ומאפשרת כפרה. כך מסביר הרמב"ן את ההבדל בין שני הימים: "בראש השנה מתייחד [ה'] במידת הדין ומנהיג עולמו, וביום הכפורים במידת הרחמים". רחמים בארמית זה אהבה. 

את מוטיב האהבה של יום כיפור אנחנו מוצאים במנהג מפתיע. המשנה האחרונה במסכת תענית מתארת אותו:

"אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן [בגדים לבנים]... וחולות [רוקדות] בכרמים,
ומה היו אומרות? 'בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תתן עיניך בנוי תן עיניך במשפחה...'" (תענית ד, ח).

קשה לנו לדמיין את זה, אבל יום כיפור היה פעם גם יום השידוכים. ממש כמו ט"ו באב. מה הקשר בין שידוכים לבין יום כיפור? בראש השנה לא היינו מעלים על הדעת לעשות דבר כזה. זה יום הדין. אבל יום כיפור הוא יום האהבה. בראש ובראשונה לה', אבל מתוך זה גם לבן/בת הזוג. זוגיות טובה בנויה על חיבור אל הרוח. "איש ואשה, זכו – שכינה ביניהן, לא זכו – אש אוכלתן".

כל זה מאפשר לנו להבין גם את המשך אותה משנה בתענית. אחרי תיאור מנהג השידוכים של יום כיפור המשנה מסיימת כך:

"'צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו... וביום שמחת לבו' – זה בנין בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו אמן".

מה הקשר בין השידוכים של יום כיפור לבין בניין המקדש? אחרי כל מה שלמדנו, זה כבר די ברור. יום כיפור, כמו פרה אדומה, מתקן את יחסי הקִרבה – האהבה – בין עם ישראל לה'. מה שמייצג את הקרבה לה' הוא הקרבה למקדש, ולכן בזה מסיימת המשנה – "בנין בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו אמן".

מסכת יומא נפתחת במילים הפשוטות "שבעת ימים קודם יום הכפורים מפרישין כהן גדול מביתו", ובזה היא רומזת לכל מהותו של היום – הדמיון לחנוכת המשכן, לפרה אדומה, יום האהבה. "יומא" – "היום" – היום החשוב ביותר בשנה.