מה הרצל ובן גוריון חשבו על משיחיות?

בשיח הציבורי הלוהט, בשעה שמגזרים שונים מטיחים האשמות זה בזה, המילה ״משיחי״ הפכה לתואר גנאי שפירושו ״ פונדמנטליסט״ או ״דתי משוגע״. אולם למרבה האירוניה, התבוננות היסטורית מגלה שמנהיגי הציונות החילונית בדורות הראשונים ראו את המשיחיות כחלק בלתי נפרד מתנועתם – עד כדי כך שמשיחיותם עוררה את זעמם של היהודים הדתיים. דבר זה בא לידי ביטוי בדבריו של דוד בן גוריון, שתיאר את חזונו המשיחי של הרצל כמודל לחיקוי: "הרצל העז כאשר לא העז אדם לפניו, לא בהיקף החזון, החזון המשיחי, שהוא תמצית ההיסטוריה היהודית ... והרצל לא זכה לראות את חזונו. זהו כנראה מנת חלקם של כל הגואלים הגדולים של עמנו. אבל חזונו של הרצל לא נתבדה, והמרד של הרצל, אשר מרד באמונה הפסיבית של נצח ישראל... ועלינו ללמוד מהרצל [ ... ] לרצות את הגאולה, ואת הגאולה הגדולה במהרה בימינו" (בן גוריון, זכרונות ב, 117-120). 

בדבריו על המרד של הרצל ״באמונה הפסיבית של נצח ישראל״, בן גוריון רומז על המתח ששרר בין התפיסה הדתית הרווחת לאמונת הציונים. רוב הקהילות השמרניות הניחו את המשיחיות בידיו של אלוהים. לעומתם, הציונים האמינו במשיחיות אקטיבית, כלומר שצריך לפעול מדינית ומעשית כדי לקרב את הגאולה. בציטוט נוסף, בן גוריון טוען שהשאיפה המשיחית צריכה לעמוד בלב החינוך הציוני: "ולנוער בישראל דרוש חזון שהוא גם יהודי וגם אנושי. אבל לא שני חזונות נפרדים, אחד ליהודי שבנו ואחד לאדם שבנו, אלא חזון גאולה והתעלות אחד, שלם, כולל, ממצה כל מאוויי אדם וערכיו העליונים. ודבר זה נתון אך ורק בחזון המשיחי, שנתבשר תחילה על ידי נביאי ישראל. הוא לא נולד לפני שבעים שנה. היסטוריה שלנו אינה מתחילה בהכרזת המדינה... ימיו כימי ישראל. ועוד זאת, חזון הגאולה של נביאי ישראל לא הצטמצם רק בתחומי העם היהודי…״ (בן גוריון, ״משיחיות וממלכתיות״). 

אם בן גוריון והרצל, המנהיגים הבלתי מעורערים של הציונות החילונית, ראו את עצמם כמשיחיים – כיצד המושג הזה קיבל מוניטין מפוקפק כל כך? כמו בכל תופעה מורכבת, גם למשיחיות יש היבטים רבים. משיחיות, במובנה הרוחני, היא השאיפה לגאולה – חזון של הופעת השלום, הצדק והמשפט בעולם. זהו המנוע הפנימי של האמונה היהודית ב״תיקון עולם״. משיחיות היא התקווה לעולם טוב יותר, והתקווה היא הכוח שמאפשר לאנשים לשאוף לתקן. חזון זה, כפי שאמר בן גוריון לעיל, בא לידי ביטוי בכל ספרי הנביאים. דוגמה קלאסית לכך אפשר לראות בנבואתו של ישעיהו: "וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָ‍ִם (= עמים רבים יבואו לירושלים כדי ללמוד מחוקי המוסר של אלוהי היהודים). וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה״. עם זאת, משיחיות גם כוללת בהכרח עצמאות מדינית יהודית. כפי שכותב הרמב"ם: "אין בין עולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות בלבד״. כלומר, היהודים לא יהיו משועבדים יותר לאומות העולם אלא יזכו לריבונות משלהם. השילוב של שני ההיבטים הללו עיצב את הגישה של הרצל ובן גוריון – רק עצמאות מדינית תאפשר לנו ליצור חברה מוסרית וצודקת, שבנוסף לפתרון המדיני שהיא תיתן ליהודים (שזאת המטרה העיקרית, הדחופה והמיידית), היא גם תקדם לאט-לאט את תיקון העולם. 

אולם, כאשר המשיחיות באה לידי ביטוי בצורה מסולפת, הנזק שלה בלתי הפיך. כך למשל, שבתי צבי, מנהיג כריזמטי מהמאה ה- 17, טען שהוא המשיח. הוא הצליח לסחוף אחריו יהודים בכל העולם, ולאחר מכן התאסלם ועורר משבר נוראי בקרב היהודים שציפו לגאולה קרובה. זהו הצד ההמסוכן של המשיחיות, הדבר שמכונה ״משיחיות שקר״. כמו אש, גם משיחיות היא כוח שצריך הכוונה ראויה. כאשר משתמשים בה באופן מניפולטיבי, התוצאות יהיו הרות אסון. כאשר משתמשים בה לטובה, היא יכולה למנוע קיפאון ולהפיץ אור וחיים בעולם. 

השיח הציבורי המודרני, בחסות הרשתות החברתיות, מרדד מושגים מורכבים והופך אותם לסיסמאות נבובות וריקות, צבועות בשחור או לבן. אך האמת היא שהמשיחיות, במובנה העמוק, תמיד ליוותה את העם היהודי בכל תולדותיו, ובלעדיה מדינת ישראל לא הייתה מוקמת. אכן, אם נשהה רגע לפני שנזרוק את ״המשיחיות״ לדואר הזבל - אנו עלולים לגלות שמאחורי המילה הלא מודרנית הזו מסתתר אוצר של מורשת יהודית, שבזכותו קמה בכלל מדינת ישראל.