האם מפקד אוגדת עזה, תא"ל אבי רוזנפלד, אכן היה צריך להתפטר?

מפקד אוגדת עזה, תא״ל אבי רוזנפלד, הכריז השבוע על התפטרותו תוך לקיחת אחריות שאינה משתמעת לשני פנים: "נכשלתי במשימת חיי להגן על העוטף... אני כואב ונושא עמי יום יום את המחיר הכבד ששילמו האזרחים…". בסקירה זריזה של התגובות לידיעה זו באינטרנט, ניכר שהמגיבים אינם מסתפקים בהתפטרות והודאה באשמה. "ביפן עושים חראקירי, פה מודיעים על התפטרות", כתב אחד מלוחמי המקלדת הזריזים בציניות מרירה. תגובות בסגנון זה אינן פרי מקלדתם של טרולים בהכרח. הן מבטאות רגש ציבורי עז כלפי המנהיגים שכשלו במשימת חייהם, ושכישלונם גבה אלפי קורבנות בן רגע. הציבור זועם, הציבור רוצה שייענשו למען הצדק. במילים אחרות, הציבור רוצה נקמה.

בתקופה זו אנו מתמודדים עם השאלה: כיצד נכון להתייחס למנהיגים שכשלו ברשלנות, אך לא במזיד? מה המחיר שהם צריכים לשלם? כיצד ענישתם תשפיע על עתיד החברה? ובכן, חכמת היהדות רואה במנהיגים כאחראים על כל תקלה שקורית תחת משמרתם. בתלמוד (שבת בבלי, ביאור שטיינזלץ) אמרו: "כל מי שאפשר לו למחות לאנשי ביתו על מעשה שאינו ראוי שהם עושים ולא מיחה — הרי הוא עצמו נתפס על עוונם של אנשי ביתו. ואם יכול למחות באנשי עירו ולא מחה — הריהו נתפס על עוון אנשי עירו. ואם יכול למחות בכל העולם כולו — הריהו נתפס על עוון כל העולם כולו". את המילה ״נתפס״ אפשר להחליף ב״אשם״. אם מפקד התעלם מעדויות של התצפיתניות שלו – המפקד שמעליו אשם כאילו הוא בכבודו ובעצמו ראה במו עיניו כל אחת מהתצפיות והתעלם.

סיפור מהתלמוד מדגים כיצד מנהיג ראוי מתייחס לתפקידו: רבן גמליאל (נשיא הסנהדרין) רצה להסמיך שניים מתלמידיו כרבנים וכדיינים. כשקרא להם להסמכה, הם לא הגיעו מכיוון שחששו שהמעמד הסמכותי שיינתן להם יעורר בהם יהירות ויפגע בענווה שלהם. כשרבן גמליאל ראה שהם לא מתכוונים להגיע, מסר להם באמצעות שליח: "כמדומין (= נדמה לכם) ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם…" מנהיג אמיתי חי בתודעה של עבד, משרת, אחראי. לבחור להיות מנהיג משמעו לבחור להיות הראשון שכולם מצביעים עליו כשדברים מתנהלים שלא כשורה.

מצד שני, אם נתייחס אל מנהיגים שנכשלו בשוגג, לא משנה עד כמה התרשלו, כאל פושעים – מי יסכים לתפוס את ההגה ולהנהיג? אנשים כמו אבי רוזנפלד הם אנשים טובים ומלאי אידאלים. הם בחרו להקדיש את חייהם למען עם ישראל. המחיר של קריירה צבאית שכזו הוא בלתי נתפס: הם בקושי מוצאים זמן להתפנות למשפחותיהם, הלחץ והאחריות מכבידים על כתפיהם באופן שאי אפשר לדמיין. אם נבקש מהם 'לעשות חראקירי' לאחר שנכשלו בתפקידם – מי יחליף אותם? אני בספק אם מישהו מלוחמי המקלדת העוקצניים היה מתנדב לכך.

מעבר לאינטרס הציבורי, יש בכך גם פסול מוסרי. צביעת כל פועלו של מנהיג בשחור בגלל כישלון, למרות ההשלכות הנוראיות שלו, איננה רדיפת צדק – היא זיהוי שק אגרוף שעליו פורקים את כל התסכול. מסכת אבות אומרת על מנהיגי הציבור: "וכָל הָעֲמֵלִים עִם הַצִּבּוּר, יִהְיוּ עֲמֵלִים עִמָּהֶם לְשֵׁם שָׁמַיִם (= מתוך כוונה טהורה) שֶׁזְּכוּת אֲבוֹתָם מְסַיַּעְתָּן וְצִדְקָתָם עוֹמֶדֶת לָעַד". פירוש יכין מבאר שסוף המאמר מתייחס למנהיגי הציבור. לפי זה, הצדק שהם עשו עומד לעד – לא משנה כמה פאשלות עשו. גם אם הכישלון של המנהיג גרם לכל הציבור לשכוח את מה שהשיג המנהיג עבורם – אלוהים לא שוכח. למעשים הטובים של מנהיג יש ערך חיובי באותו קנה מידה שלכישלונותיו יש ערך שלילי: מכיוון שהם נוגעים בכל הציבור, הם עומדים במעלה הראשונה.

גם כאן, מורה לנו חכמת היהדות, דרך המלך עוברת באמצע, לא בקצוות. אי אפשר לעבור על רשלנות בשתיקה. האחראים צריכים לעמוד בדין, להודות באשמה, לשאת בהשלכות, לעשות את כל מה שהם יכולים כדי להפיק לקחים – וכאשר התיקון מעבר להישג ידם, עליהם לפנות מקום למנהיג שהציבור סומך עליו שיתחיל לתקן. עם זאת, הם ראויים גם לכבוד כבני אדם, ראויים שידונו אותם לכף זכות על בחירתם בדרך חיים לא פשוטה מתוך אהבתם לעם ישראל. תא״ל אבי רוזנפלד עשה את הדבר הנכון: הוא לקח אחריות והודיע על התפטרותו. כדמות ציבורית, ככל הנראה, לא יתאפשר לו לחזור למעמדו הקודם. כאדם – צריך שתהיה לו אפשרות לזכות במחילה.