האם הודאתו של אדם בפשע שביצע, היא אכן הוכחה שביצע את הפשע?

תעלומת רצח תאיר ראדה הסעירה את המדינה בשנים האחרונות. הרשעתו של רומן זדורוב, לפני 13 שנה, עוררה מחלוקות חריפות, שבמשך שנים התסיסו משפטנים, עיתונאים ואזרחים אכפתיים. פרשייה זו הגיע לשיאה הדרמטי לאחרונה, כאשר בית המשפט הפך את החלטת קודמו וזיכה את זדורוב ששוחרר לביתו לצמיתות. 

ניתן ללמוד רבות מזיכויו של אדם אחרי שנים ארוכות שישב בכלא וטען לחפותו. לאור העובדה שאחת הראיות שהובילו מלכתחילה להרשעתו הייתה הודאת עצמו, עולה באופן טבעי שאלה כללית יותר: עד כמה ניתן להסתמך על הודאה של אדם בפשעו, ועד כמה זו נחשבת ראיה אמינה?

קל להבין מדוע הודאה של אדם נחשבת בעיני רבים לראיה חזקה כל כך. הרי הוא לכאורה האדם שיודע יותר טוב מכולם מה הוא עשה או לא עשה. הוא, לכאורה, האדם שיש לו את האינטרס החזק ביותר להסתיר את הפשע שביצע. אם החליט להתוודות על הפשע ולהפליל את עצמו – איזו סיבה יש לפקפק בכך? בשל כוח השכנוע שלה, הודאה בפשע מכונה לפעמים "מלכת הראיות" במשפט הישראלי, כינוי המבטא את מעמדה הרם. 

אך מנגד אפשר לטעון טענה הפוכה. כיוון שלאדם יש אינטרס ברור ומובהק להסתיר את פשעו, עצם העובדה שהוא מודה בו מעוררת תמיהה. כיוון שהמעשה מנוגד להיגיון של רוב האנשים המשתדלים להימלט מעונש ולהסתיר את פשעיהם, אי אפשר שלא לחשוד במניעים נסתרים שהניעו את המתוודה, ובאפשרות שמדובר בהודאת שווא. אולי הדברים הוצאו ממנו באמצעים לא כשרים (במיוחד אם ההודאה התרחשה בחדר החקירות). שמא הוא מפליל את עצמו בשביל אינטרס זר שנסתר מעיני השופטים. פסק הדין המזכה של זדורוב, שמכריע שהודאתו הייתה הודאת שווא, הוא דוגמא מובהקת להיגיון הטמון בטענה הזו. 

במשפט העברי, המבוסס על מקורות היהדות, עדות של אדם נגד עצמו בעניינים פליליים - אינה קבילה בבית הדין! כלל זה עשוי להישמע מפתיע מאד, אך לאור מה שכתבנו בפסקה הקודמת, ניתן להבין את ההיגיון שבדבר. כלל זה מסתמך על העקרון האומר כי "אין אדם משים עצמו רשע". על פי עקרון זה, אדם מן השורה לא יבחר להפליל את עצמו גם אם פשע. לפיכך, אם הוא כן עשה זאת, אנו חושדים בהודאתו ואיננו מקבלים אותה. 

מעניין בהקשר הזה לקרוא את הדברים שכתב השופט צרפתי בפסק הדין הנוכחי, על הרושם שהותירה בו הצפייה בהודאה של זדורוב: "התרשמתי, כי אני צופה, באופן בלתי אמצעי, בהתוודות אותנטית... הרושם החד שהותירה בי ההתוודות הנ"ל, אותה קלטתי בחושי, הקשה עלי ביותר להשתחרר ולבחון באופן אובייקטיבי, ביקורתי ושכלתני, את משקלה האמיתי של ההודאה הנ"ל. 

ברם, לאחר שבחנתי וחקרתי במבט רחב יותר את הפרטים הנחזים לכאורה אותנטיים... הגעתי למסקנה, כי ההודאה הינה לא יותר מאשר דקלום חלול חסר משקל של אמירות ותרחישים שהציג ארתור המדובב לנאשם, או שהחליפו ביניהם הנאשם וארתור במהלך שהותם בתא, לאורך הימים שקדמו להתוודות...".

מדברים מרתקים אלו ניתן ללמוד מספר דברים. ראשית, כמה מסנוורת ומשכנעת יכולה להיות הודאה של אדם שמפליל את עצמו, וכמה קשה לבחון אותה באופן שקול. שנית, כמה קל לשתול במוחו של הנחקר דברים שלא היו ולא נבראו. שלישית, כמה הנחקר עשוי להישמע אותנטי ומשכנע בזמן התוודותו, למרות שהוא מתאר תרחישים שלא היו ולא נבראו. מתוך כך אנחנו יכולים להבין כמה תבונה משפטית ופסיכולוגית יש בעקרון העברי לפיו "אין אדם משים עצמו רשע".

לסיום אציין, שגם המשפט הנוהג בישראל כיום לא מתעלם לחלוטין מעיקרון זה. אמנם להודאה יש משקל מסוים בבית המשפט, אך היא לעולם אינה מספיקה כדי להוביל להרשעה, ולכל היותר משמשת רק חיזוק לראיות נוספות.