אמור לי מה שמך ואומר לך מי אתה

לכל אחד יש 'מערכת יחסים' עם השם שנתנו לו הוריו. מכיוון שזאת החלטה שנלקחה מבלי שהייתה לנו אפשרות להשפיע או להתווכח עליה, לפעמים אנחנו נאלצים לחיות כל חיינו עם שם שממש לא מוצא חן בעינינו, ולהפך – לשמוח ולאהוב את השם היפה והמיוחד שבחרו לנו. נכון שיש אופציה די פשוטה להחליף את השם בתעודת הזהות, וללמד את הסביבה ש'כבר לא קוראים לי אורית, מהיום אני הודיה', אבל בכל מקרה, צריך לשקול את העניין בכובד ראש ולא למהר. חז"ל אמרו כי לשם שלנו יש יכולת להשפיע על הגורל שלנו, אז אם כבר החלטנו להיות בעלי זכות הבחירה בשם החדש, כאנשים בוגרים, כדאי שנבחר נכון.

על פי חוכמת היהדות, כל אות מ-22 אותיות האלף-בית העברי, היא מעין מעטפת לכוח רוחני מסוים הטמון בה ומיוחד לה, ובו היא נבדלת במהותה מהאותיות האחרות. כל פרטי הבריאה עשויים בעצם מצורות שונות של צירופי אותיות. אותה 'הארה רוחנית' הטמונה בכל אות בשם, זורמת ופועלת בה לאורך כל חיי האדם.

אותיות השם משמשות בעצם כ'צינורות שפע' רוחניים לאדם, על-פי הטמון באותן אותיות. בספר ההלכה "עוד יוסף חי"  מאת רבי יוסף חיים מבגדד, בעל הבן איש חי, כתוב: "והעניין הוא, כי 'נֶפֶשׁ חַיָּה, הוּא שְׁמוֹ!' – שכל אדם, חיותו [מה שמחיה ומפעיל אותו] תלויה באותיות שמו, שהם צינורות השפע שלו. ועל ידי הבל קריאת השם [על ידי האדים וגלי הקול היוצאים מפה האדם כשקורא לחברו בשמו], יהיה התקשרות והתחברות זה עם זה". כלומר, לדיבור יש כוח רב, ובכוחו ליצור קשר וחיבור רוחני בין בני אדם, בעצם קריאת שמו של הזולת בפה. אולי הרגשתם לפעמים, שאתם נמנעים מלהגות את שמו של אדם שאינו אהוב עליכם ואפילו שנוא. למה זה קורה? כנראה שיש לנו נטייה טבעית לא לומר את שם אויבנו כדי לא ליצור בינו לבינינו שום קשר או חיבור (אני זוכרת שלאחר הטבח בעוטף, אנשים רבים, מרוב זעם, השתמשו בכינויים כמו 'חיות', 'מפלצות', 'תת אדם' למחבלי חמאס משום שלא יכלו אפילו להגות את השם הרשמי של אנשי הארגון הרצחני).

בתלמוד כתוב "שמא גרים". כלומר, השם יכול לגרום לאדם לנטות לתכונות מסוימות ולהגיע למצבים מסוימים על פי פעולת הארת אותיות השם, מבלי שהאדם עצמו יידע את הסיבה לכך. בספר הזוהר כתוב (מתורגם): "לפי שהשם גורם, וצירוף האותיות זו עם זו גורם לפעול מעשה הן לטובה והן לרעה. ועל פי סוד זה הם צירופי האותיות של השמות הקדושים. וכן האותיות עצמן וכו'." בהמשך לכך, כתוב במדרש תנחומא: "לעולם יבדוק אדם בשמות לקרוא לבנו [יתבונן היטב בשמות לפני שקורא בהם את שם בנו]. כי לפעמים השם גורם טוב, או גורם רע." שימו לב שיש פה הסתייגות - "לפעמים השם גורם", ואי אפשר לטעון שרק השם של האדם אשם במהלך חייו, מפני שעל אף כוח השם, ישנם גורמים נוספים המשפיעים על הגורל האישי, כמו זכות אבות ומעשינו בעולם הזה. כיוון שלכל אדם יש כוח בחירה, אנחנו יכולים לנווט ולנתב את אותיותיו של כל שם, כדי שיפעלו לחיוב. למשל, אדם ששמו 'נמרוד' יכול להשתמש במשמעות השם – מרד, מרידה – כדי להתנגד ליצר הרע ולנטייה לתאוות ולדברים שליליים ולהפוך את משמעותו לחיובית ומבורכת. בכל אופן, האותיות המסוימות של כל שם מעידות על שורשי הנטיות, האופי והגורל של האדם (כל שורש יכול לצמוח לחיוב או לשלילה) ונוסף לכך, המשמעות המתקבלת מצירוף האותיות לפי סדר מקומן בשם, יוצרת גם היא הטייה לכיוון מסוים. אם בדיוק נולד לכם ילד או ילדה ואתם מתלבטים כיצד לקרוא לו או לה, כדאי לזכור שאנחנו רוצים לסייע לילד / ה ולהקל עליו /ה את ההתמודדות בעולם, ולכן כדאי לתת שם בעל משמעות טובה וחיובית ולא להסתפק בשם סתמי חסר משמעות.

במסורת היהודית נהגו במשך הדורות לקרוא לילדים בשמותיהם של דמויות תנ"כיות חיוביות או אנשי מעלה אחרים, משום שההורים מאמינים כי מידותיהם הטובות וצדיקותם של דמויות מופתיות אלו, ישפיעו גם על ילדיהם הפרטיים. לפי חז"ל, אחת משלוש המידות הטובות שהיו בידם של ישראל ממצרים ובזכותן נגאלו, הייתה: "שלא שינו את שמם". כלומר, הם הקפידו לקרוא לילדיהם בשמות יהודיים ולא בשמות מצריים, וכך הצליחו למשוך שפע רוחני מרומם לצאצאיהם, בעוצמה שסייעה לגאולתם.

והנה דוגמה מספר בראשית לשינוי שם לטובה. כשנבחר יעקב על ידי הקב"ה להיות ממשיכם של אברהם ויצחק ולייסד את העם הנבחר, אומר המלאך ליעקב: "שמך יעקב לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך ויקרא את שמו ישראל". בשם ישראל יש לשון שררה ולכן 'תוספת כוח' ליעקב. עד היום, אנחנו עם ישראל החי בארץ ישראל.