איזה רגש שולט בכם? הקול בראש איזה רגש שולט בכם? הקול בראש

5 דמויות מהסרט 'הקול בראש 2' ומה אומרת עליהן חכמת היהדות

בתוך עולמה הפנימי של ריילי מתנהל מאבק בין רגשות שונים, הרוצים כולם להוביל. מה המקום לכל אחד מהם בחייו של האדם, לפי חכמת היהדות? יצאנו לבדוק

כמו רוב סרטי הילדים המוצלחים, ״הקול בראש 2״ מדבר במילים פשוטות גם לקהל של מבוגרים. גיבורת הסרט היא ריילי, ילדה שמגיעה לגיל ההתבגרות ופתאום מתעוררים בה מגוון של רגשות חדשים. הסרט נע בין שני צירים – העולם החיצוני שעמו ריילי מתמודדת, והעולם הפנימי – שבו הרגשות שלה מצוירות כדמויות ממשיות שמנהלות את ״המפקדה״ שבתוך הראש שלה. הרגשות נאבקים זה עם זה, בעיקר ה״חרדה״ כנגד ״השמחה״, אך המתח שמלווה את הסיפור הוא סביב כל הרגשות - מה המקום הראוי של כל אחד מהם בחייה של ריילי, או של בני אדם בכלל? בכתבה הזאת נצא לחקור את הרגשות שבסרט מתוך מבט יהודי.

 

שמחה

שמחה היא המנהיגה העיקרית במפקדת הרגשות של ריילי. נראה שבאופן כללי, חשוב לנסות לתת לשמחה מקום מרכזי בחיינו, וייתכן שזאת כוונתו של רבי נחמן ב״מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד״. אמנם אי אפשר להיות תמיד באופוריה, אך חשוב שכוח השמחה יישאר הקפטן ולא אף אחד מהרגשות האחרים. בסרט, אחרי ש״החרדה״ השתלטה על מפקדת הרגשות וכלאה את ״שמחה״ ושאר הרגשות הפשוטים שלה, שמחה וחבריה יוצאים למסע כדי לחזור לתודעה של ריילי. אולם, במהלך המסע המפרך, שמחה מתייאשת ואומרת לעצמה: ״אולי זה מה שקורה כשמתבגרים… מרגישים פחות שמחה״. באמירה הזאת צפונה אמת כואבת - מתישהו במהלך ההתבגרות שלנו, אנחנו מאבדים את השמחה שהייתה לנו בילדות. מרוב עומס ואחריות, חרדה הופכת למפקדת העיקרית של חיינו, והשמחה נדחקת לצד בגלל דאגות ואחריות.

על אף שזה טבעי לשכוח לעיתים את השמחה, יש רגעים שוברי שגרה שיכולים להזכיר לנו שאיבדנו את הדרך. במקרה של ריילי - זאת הייתה התפייסות עם החברות הטובות שלה שהחזירה את השמחה לחייה. אולם, האמת היא שלא חייבים לחכות לאירוע קיצוני כדי להזכיר לנו את החשיבות של השמחה. לפי חכמת היהדות, חשוב לשבור מדי פעם את השגרה והזרימה הטבעית של החיים כדי לנסות להחזיר את השמחה לחיינו.  תזכורות שכאילו יכולות לבוא לידי ביטוי במהלך היומיום - בין אם בכך שנעצור להודות על המזון שאוכלים, בין אם באירועים שבהם אנחנו מתחברים לסיפור גדול, כמו בחגים היהודיים.

 

עצב

גם לעצב יש תפקיד בסרט, מפני שהיא (בסרט ״עצב״ היא אישה עגומה) מאפשרת לדמות לעצור ולעשות חשבון נפש. הרב קוק כתב ( אורות התשובה): ״המכאוב, שמרגישים ברעיון התשובה (= כשעושים חשבון נפש), בראשית זריחתו, הוא בא מפני הניתוקים, שחלקי הנפש הרעים, שאין להם תקנה כל זמן שהם מחוברים בחטיבה אחת באורגניות הנפשית, מקלקלים את כל הנפש ופוגמים אותה (= כל עוד אנחנו משאירים את ההרגלים והרגשות השליליים שלנו מחוברים לאישיות שלנו, ולא מהרהרים בהם, הם משפיעים על הנפש שלנו באופן שלילי), ועל ידי התשובה הם הולכים ונתקים ונעקרים (= העצב שבא בגלל חשבון נפש מאפשר לעקור את התכונות הרעות)… וכל נתוק מביא כאב, ככאב של עקירת איברים מקולקלים וכריתתם מטעם הרפואה. ואלו הם הייסורים היותר פנימיים, שעל ידם ובהם האדם יוצא לחירות (= העצב הנפשי, כשהוא בא בצורה בריאה, הוא כאב בריא כחלק מהתהליך של רפואת הנפש)…״.

 אולם, גם עצב צריכה גבולות, כפי ששאר הרגשות בסרט אכן מציבים לה. העצבות צריכה לשמש כאמצעי לתכלית של תיקון עצמי, אך אם היא הופכת להיות ״המובילה״ בחייו של אדם זה עלול להיות קטלני ומסוכן, כפי שהרב קוק ממשיך: ״מאוד צריכים להיזהר מן העצבות… שאז העצבות מתפשטת היא כמחלה ממארת בכל קצות הגוף והנפש״. 

 

פחד

הפחד נועד למנוע מריילי לעשות דברים שמסכנים אותה, וכמובן שגם הוא צריך גבולות. במשלי כתוב: ״אשרי אדם מפחד תמיד״ - כלומר, אשרי האיש שתמיד מודע לסכנות שלפניו ונזהר מהן. מצד שני, רבי נחמן אמר: ״דַע, שֶׁהָאָדָם צָרִיך לַעֲבר עַל גֶּשֶׁר צַר מְאֹד מְאֹד וְהַכְּלָל וְהָעִקָּר שֶׁלּא יִתְפַּחֵד כְּלָל״. חיים שאין בהם סיכון, חיים של כניעה לפחד, הם חיים שפספסנו בהם את היעד. אם אנחנו מאמינים שמשהו חשוב באמת, צריך לגשת אליו באומץ ולהתגבר על הפחד שניפול.

 

כעס

בסרט, הכעס הוא המניע לפעולות אמיצות ולנקיטת יוזמה. חכמת היהדות לרוב מסתייגת מהכעס. כך הרמב״ם אומר: ״…כל הכועס כאילו עובד עבודת כוכבים (= עבודה זרה). ואמרו שכל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו ובעלי כעס אין חייהם חיים…״.

אולם, כמו בסרט, גם חכמת היהדות סוברת שלכעס יש תפקיד. הכעס הוא ביטוי לאכפתיות, להתלהבות, לנכונות להילחם למען הדברים החשובים. כך למשל אמרו בתלמוד (תענית, בבלי, שטיינזלץ):״ האי צורבא דרבנן דרתח (= תלמיד חכם שכועס), אורייתא הוא דקא מרתחת ליה (= התורה היא הסיבה שלמענה הוא כועס)... אמר  רב אשי: כל תלמיד חכם שאינו קשה כברזל (= שאינו תקיף) אינו תלמיד חכם, שנאמר (ירמיהו) ״כפטיש יפוצץ סלע…(=כלומר, תלמידי חכם צריכים להיות חזקים כפטיש במלחמתם למען הצדק והאמת)״.

 

גועל 

רגש ״הגועל״ מגולמת בסרט כאישה שנדחית מדברים ״מגעילים״ ונמשכת ליופי ולאסתטיקה. האסתטיקה היא האמצזה עי שדרכו בני אדם מחליטים אם להימשך או להידחות מדברים שהם פוגשים, חיצוניים ופנימיים. כשם שלכל אחד מאיתנו יש יופי חיצוני שהוא נמשך אליו, כך יש גם יופי פנימי ותכונות אופי שאנחנו רואים כאטרקטיביים. זהו מעין מצפן שבאמצעותו אנחנו מחפשים לאן לשאוף בחיים שלנו. כמו לשאר, גם לרגש יש שני פנים. אם המצפן עובד כמו שצריך - הוא יכוון אותנו אל היעד, אך אם הוא מקולקל - הוא עלול להוביל אותנו לתהום עמוקה. כדי שהמצפן יהיה מכוון, לפי חכמת היהדות, הדגש שלו צריך להיות היופי הפנימי ולאו דווקא החיצוני. כך הרב קוק מסביר את האיסור ביהדות לעשות פסל בצורת אדם: ״איסור עשיית פסל צורת האדם, משריש להכיר (=נועד להחדיר באדם את ההבנה ש..) כי אין צורתו של האדם והשלמתו תלויה במה שהוא נוי שלו החיצון (= שלמותו של האדם לא תלויה באסתטיקה החיצונית), כי אם צורתו הפנימית, דהיינו שכלו ומוסרו (= ערכיו)״.

 

אכן, לכל רגש יש סיבה וחשוב לתת לו את המקום הראוי לו. הסרט העביר את המסר הזה באופן נפלא, וכנראה שמבלי שהיוצרים התכוונו לכך– הוא מבטא גם רעיונות עמוקים מחכמת היהדות.

תגיות: ביקורת סרטיםרגשות שליליים

האם הכתבה עניינה אותך?

אולי יעניין אותך גם

תוכן חם שלא כדאי לפספס

חדש ב-VLU PLAY
{{ item.duration_text }}