"אני לא מוכן שנפילתו של הבן הגיבור שלי תהיה לשווא"

זהו סיפור על גבורה, סיפור על התרוממות הרוח והנפש בתוך מציאות סוריאליסטית, והזדמנות להוקיר את מי שהצליח להציל עשרות יהודים בבוקר השביעי באוקטובר, אך שילם על כך בחייו.

זהו סיפורו של גיא שמחי הי"ד, לוחם בסיירת צנחנים, שבשבת שמחת תורה שהה בחופשה משירותו הסדיר בסיירת. גיא, שגדל קיבוץ רעים והכיר את הקיבוץ כמו את כף ידו, שהה באותו בוקר במסיבת 'הנובה', אשר הפכה למרבה הצער למרחץ דמים חסר תקדים. עם עלות השחר, בזמן שארגוני הטרור המרצחים המשיכו להמטיר רקטות על יישובי העוטף, הבין גיא כי מדובר באירוע חריג, וכיוון עשרות מהמבלים במסיבה לתוך הממ"דים שבקיבוץ. באקט הירואי זה הצליח להציל למעלה מ-30 אנשים, תוך שהוא, יחד עם חבר נוסף, ניצבים מחוץ לממ"ד על מנת לשמור מפני פריצת מחבלים.  

בניסיון לתאר את מה שהתרחש החל מאותו רגע, שוחחנו עם תא"ל (במיל'), דדי שמחי, נציב הכבאות הראשי של מדינת ישראל ואיש צבא עתיר ניסיון, אשר מגולל את האירועים שהתרחשו דקה אחר דקה.

"אחרי שגיא הכניס את כולם לממ"דים, הוא החליט להישאר מחוץ אליו יחד עם חבר שהיה חמוש, בעוד שהוא עצמו היה ללא נשק. תוך כמה דקות הגיחו 5 מחבלים לעברם. גיא הצליח לחנוק את הראשון למוות. במחבל השני החבר ירה, אולם המחבל השלישי כבר החל לזרוק רימונים. כתוצאה מהפיצוץ גיא נפצע קשה. בהמשך הוא נפגע מכדור נוסף ובסביבות 09:00 בבוקר נהרג, בעוד שחברו עלה על גג הממ"ד והצליח לשרוד".

השיחה האחרונה בין דדי לבנו התרחשה ב-07:43 של אותו הבוקר, אותה הוא משחזר באופן מצמרר. "גיא סיפר לי שיש בקיבוץ מחבלים. השבתי לו שייכנס לממ"ד, ותוך כמה דקות יגיע כוח צבאי כדי לטפל במצב. כך חשבתי והאמנתי בתום לב. רק לקראת הצהריים, הגיעה אליי שמועה שגיא פצוע. השעות חלפו ומשלא קיבלתי תשובות, החלטתי בלילה לעלות על הרכב ולנסוע לקיבוץ רעים, המקום בו התגוררנו במשך עשר שנים".

מה אתה רואה בדרך?

"הנסיעה הייתה כמו הסרט 'אפוקליפסה עכשיו'. בדרך אני רואה מכוניות שרופות, גופות מוטלות על הכביש. פשוט מחזה אימים. כשהגעתי לשער הקיבוץ, חיכה לי שם חבר של גיא. כוח של סיירת חרוב עצר אותי מללכת לבני, סיפרתי להם שהייתי המפקד של חרוב לפני 25 שנים. ביקשתי שיעשו כבוד אחרון לבן שלי ולי, ויביאו לי את בני שנפל ושוכב שם מהבוקר".

מה קורה באותם רגעים?

"למרות הקושי הגדול, הייתה לי הזכות ללוות את גיא, בן הזקונים שלנו, אח של תומר ואלון, ברגעיו האחרונים. ישבנו יחד לבד מחובקים במשך 40 דקות, עד שהגיע רב האוגדה והכניס את גיא לסל החללים. היה לי הכבוד העילאי להרים אותו לרכב הפינוי".

לראות את האור

שמחי האב הפך מאז הטרגדיה האישית לסמל. על אף האובדן האישי הבלתי ניתן להכלה, הוא מספר כיצד הוא מנסה לבחור בחיים, צעד אחר צעד. "אנחנו שואבים הרבה כוחות מגיא. זכינו לגדל ילד מדהים במשך 20 שנה, שהפך לגבר כריזמטי, מנהיג, ומלא בערכי אהבת הארץ והאדם. אין לי ספק שאם המצב היה הפוך, וגיא היה בחיים ואני הייתי נהרג, הוא היה בוחר להתנהג באותה צורה. מרים את הראש ומתקדם קדימה. אני מאמין שגיא וכל יתר הגיבורים שנפלו למען מדינת ישראל, מצווים אותנו להמשיך לפעול ולנצח, שכן אחרת הם נפלו סתם. אני לא מתכוון שהגיבור שלי ייפול לשווא".

דדי מציין כי האירועים אותם אנו חווים מאז השביעי באוקטובר הינם אירועים היסטוריים בקנה מידה תנ"כי, כך לדבריו. "כשאדם נמצא בתוך אירוע היסטורי, הוא לא תמיד מבין את העוצמה שלהם. בדיוק כפי שצרפתי שחי בעיצומה של המהפכה הצרפתית לא היה מודע לגודל השעה, כך ידברו על האירועים שאנו חווים בעוד 50 או 100 שנים במונחים היסטוריים".

תסביר.

"אספר לכם סיפור. רב הכותל, הרב רבינוביץ', שהוא גם ידיד אישי שלי, הגיע לנחם אותי במהלך השבעה. כחודש לאחר מכן, הוא מתקשר אליי בהתרגשות ומספר לי שהתרחש "אירוע שמיימי". הוא סיפר לי שצפה במיצג אור-קולי חדש, שהוזמן לפני כשנתיים על ידי קרן  הכותל עם הולוגרמות ואלמנטים מרשימים, שהכנתו הסתיימה כחודש לאחר הטבח הנורא, ובתוכו קטע של מספר שניות עם גיא. הגעתי מיד לכותל כדי לצפות במיצג. התברר שגיא צולם לסרטון מבלי שידע, כשמונה חודשים לפני שנפל. לראות את הבן שלי במיצג היסטורי שכזה על הכותל, ערש תרבותנו ומורשתנו, היה מחווה שריגשה אותי מאוד".

איזה מסר חשוב לך להעביר לקוראים?

"חשוב שנבין: רצחו בנו מסיבה אחת פשוטה, רק מעצם היותנו יהודים. לא כי אנחנו ישראלים, דמוקרטים או קוסמופוליטיים. באותה נשימה אני אומר, יהודים הם לא רק מי שמניחים תפילין או שומרים שבת. כולנו יהודים. ככלל, הספורט הזה לרצוח יהודים הוא די עתיק. לצערנו אנו חווים אותו כבר אלפי שנים, וסביר להניח שנמשיך להתמודד איתו גם בעתיד. אל לנו לפחד, אלא רק להתנהג בהתאם ולהיערך לכל תרחיש".

"מדינת ישראל היא נרקומנית של שקט"

שמחי, בעל קריירה צבאית ענפה שכללה 33 שנים על מדים, ביניהן כמפקד מחוז הדרום של פיקוד העורף, מפקד חטיבת הערבה, ראש מטה פיקוד העורף, ובהמשך במשך 5 שנים כנציב הכבאות הראשי, משתמש בניסיון הרב שצבר במרוצת השנים, בניסיון לחוות את דעתו ביחס טלטלה שחוותה מדינת ישראל מאז השביעי באוקטובר.

"מדינת ישראל היא נרקומנית של שקט. במשך כמעט עשרים וחמש שנים התמכרנו לשקט הזה, בזמן שממשלות ישראל דחו את התשלומים הכואבים הכרוכים בהסרת איומים  בגזרה הצפונית בלבנון וגם בעזה. בסופו של דבר התברר לכולנו שהאיומים הללו עדיין כאן ורק התעצמו. הרקטות לא החלידו והמנהרות לא התקצרו, אלא ההפך הוא הנכון. טבעו של איום הוא שבמידה ואתה לא מטפל בו, הוא רק הולך ומתעצם, עד שהוא פשוט מתפוצץ לך בפנים. לצערי, כולנו חווינו את המציאות הזו על בשרנו. השאלה היא האם משלמים את המחירים במזומן, או שמעדיפים לדחות את אותם תשלומים למועד אחר. הבעיה היא שכאשר עושים זאת, התשלום מגיע עם ריבית דריבית".

איך ממשיכים מכאן?

"על מדינת ישראל וצה"ל מוטלת חובה מוסרית לטפל באיומים הללו, תוך שימוש בעוצמה צבאית בשילוב הסדרים והסכמים מדיניים. במידה וההסכמים אינם מצליחים, הרי שמחובתם לטפל בדברים במישור הצבאי, על כל המשתמע מכך. לא לחינם עם ישראל השקיע משאבים אדירים בהקמת צבא ומערכת ביטחונית חזקה מאוד. כפי שנאמר 'הקם להורגך – השכם להורגו'. אין לנו עוד אפשרות לטמון את הראש  בחול, שכן השביעי באוקטובר הוא תולדה של התנהגות כזו".

אנחנו רואים אותך הרבה באולפנים בתשעת החודשים האחרונים מדבר בסימן אחדות. עד כמה התפיסה הזו חשובה בעיניך?

"זוהי לא רק תפיסה, אלא המשימה המרכזית של כל אחת ואחד מאיתנו, תושבי מדינת ישראל. עלינו לפעול ככל האפשר למען אחדות בתוך העם שלנו. כשאני אומר אחדות, הכוונה היא לדעת לאחד את השורות, על אף הפערים והדעות השונות, כדי שנוכל להתמודד אל מול האויבים והאיומים החיצוניים. אם עם ישראל הוא עם חפץ חיים, ואני בטוח שהוא כזה, זוהי החובה שמוטלת עלינו. אין לי ספק שזה אפשרי. רק כך נוכל להכריע, לנצח ולעבור את התקופה הזו כשידנו על העליונה. עלינו להיות חזקים. רק יחד נוכל לצלוח את המהמורה ההיסטורית הזו".