מה אפשר ללמוד מסיפור השיקום המופלא שלנו אחרי מלחמת השחרור?

שאלה:

שבע חזיתות, ו"אנחנו חזקים, נגן על עצמנו" וכו'... אבל האם לא צריך לתת מקום גם למחשבה הפוכה? האם יכול להיות שהפעם לא נעמוד בזה? האם יתכן שהאיראנים ושלוחותיהם, בתמיכת הרוסים והסינים, יצליחו לפרק לנו את המדינה? אולי זה סוף הסיפור שלנו כאן? ונניח נעבור את המלחמה בשלום, איך נשתקם ממנה? מה יוכל לצמוח כאן עם אנשים שבורי לב, עם חרדות ופוסט-טראומה, משפחות שבורות, אמון מרוסק, האשמות הדדיות ופילוג?

תשובה:

מלחמת השחרור היא המלחמה הכי דומה לחרבות ברזל, מבחינת אורכה, מבחינת ריבוי החזיתות, מבחינת שטח הלוחמה בתוך הארץ, ומבחינת האיום הקיומי. בואו נלמד עליה וממנה כמה דברים.

1.המלחמה פרצה מיד אחרי כ"ט בנובמבר 1947, כסלו תש"ח. העילה? הסכמת האו"ם לתכנית החלוקה. הערבים החלו לתקוף ריכוזי יהודים בארץ מיד למחרת. 

2. שני חלקים למלחמה: עד 15/5/1948, יום עזיבת הבריטים את הארץ, ואחריו. עד תאריך זה עסקנו בעיקר בהתגוננות, ומאז גם ביזומות התקפיות. הכרזת המדינה יום לפני, בה' אייר תש"ח, רק העצימה את המלחמה, בכך שפלשו לארץ גם ערביי הארצות השכנות. אבל למעשה רוב הישגיה באו מאז, בגלל המעבר ליוזמה התקפית.

3. המלחמה ארכה שנה וחודשיים בפועל, ורשמית למעלה משנה וחצי. 6000 יהודים נפלו, כאחוז מכלל האוכלוסיה. בהשוואה יחסית למספר היהודים היום, זה כאילו נהרגו 70000!

4. בתום מלחמת השחרור החל בארץ גל העלייה הגדול ביותר מאז חורבן בית שני, שיצר גם משברי משנה, כמו למשל – משבר כלכלי. תקופת הצנע. איך זה עבד? הגיעו לארץ שארית הפליטה של ניצולי שואה, מרוסקים בכל מובן. הגיעו לארץ גלויות ישראל, שפות שונות, תרבויות שונות. היה צורך לקלוט את כולם. איך עשו את זה?

שמונה שנים אחרי קום המדינה, ניצחנו בניצחון מופלא של 8 ימים במבצע קדש. איך הספיק צה"ל להיערך למלחמה כזאת? ואיך הסתיים המשבר הכלכלי?

דומני שמה שהוציא אותנו אז מהמשבר היו 2 נקודות עיקריות:

1. אמונה גדולה בצדקת הדרך. שותפות של עם שלם לאתגר, למרות ויכוחים פנימיים מרים.

2. המנהיגות דרשה עוצמה בכל תחום, לבנות מדינה של כוח ויכולות. ככל שגדל המשבר, הוסיפו עוד אתגרים, בניגוד למה שהיה אפשר לחשוב, שתהיה תנועת התכנסות פנימה, מנוחה, ליקוק פצעים. כמובן, שילמנו על זה מחירים קשים. 

עם שלם הבין שאין לו ארץ אחרת. שלוש שנים אחרי השואה, הבחירה הייתה בין אושוויץ לבין מדינת ישראל עצמאית, על כל מחיריה. גודל השעה דומה גם היום, אנשים מבינים את זה, וגם בניצולי טבח שמחת תורה מתגלים כוחות עילאיים. זה ידוע ובולט. אנשים הבינו שאין דרך אחרת מלבד לנסות להשתקם, לבנות מדינה עם כל השבר. רבים כאן שילמו ומשלמים מחירים אישיים כבדים של שבר נפשי, משפחתי, כלכלי. אבל מדינת ישראל הפכה מישוב של 600,000 יהודים+, למדינה של ממש, עם למעלה מ-2 מיליון יהודים תוך 19 שנה, ערב מלחמת ששת הימים. מדינה של ממש, לא רק מספרית, אלא כלכלית, בטחונית,

ההשראה העמוקה לדמיון התקופות, מלחמת השחרור והמלחמה הנוכחית, יכולה להיות תקופת המעבר שבין תקופת השופטים לתקופת המלכים שבתנ"ך. פלשתים מזנבים בישראל, שורפים שדות, גונבים, הורגים. העם מפולג. מדי פעם קם שופט, מושיע, והוא מצליח להרתיע את האויבים למשך 10-20 שנה. אחרי מותו הם שוב חוזרים לסורם. את מקסימום השקט השגנו אחרי דבורה הנביאה וברק בן אבינועם – "ותשקוט הארץ ארבעים שנה". אבל מלחמת אחים קטלנית הביאה את העם למסקנה שהוא רוצה סגנון אחר, הנהגה אחרת, מלכות, עם שלם מאוחד במנהיגותו. וזה הלך ונבנה עד ימי השיא של מלכות דוד ושלמה. מדינת ישראל הייתה אז אימפריה עולמית, בעיית הפלישתים נעלמה לחלוטין. הייתה כאן מעצמה כלכלית, מרכז רוחני עולמי. זו הייתה פסגת השיקום ממלחמות הפלישתים, העמונים ויתר השכנים. זו הייתה פסגת השיקום מהפירוד בין השבטים. זו היתה פסגת השיקום מההתדלדלות הרוחנית, ומאובדן הקשר ההיסטורי. זו הייתה פסגת השיקום מהדלות הכלכלית. קשרי החוץ היו בשיאם, מסחר עולמי, נמל באילת.

שלב ראשון כזה התרחש אחרי מלחמת השחרור. במקום לשקוע באבל, במחסור, בפילוגים, בהאשמות, התמקדה מדינת ישראל בהגדלתה, בהעצמת הממלכה, בקיבוץ גלויות. רבים התנגדו להקמת המדינה, מסיבות שונות. למשל, האמריקאים התנגדו להכרזת המדינה בטענה שהיא רק תרגיז את הערבים ותצית את המזרח התיכון. מחצית מחברי מועצת העם הזמנית סברו כך. אחד המתנגדים להקמת המדינה היה הרב יצחק זאב סולובייצ'יק מבריסק. הוא היה ניצול שואה  שאיבד בה את כל משפחתו, והוא לא האמין שיש סיכוי קיומי למדינה קטנטונת להצליח להשתקם ממלחמת השחרור. הוא טען שהמדינה לא תחזיק מעמד יותר משנה! בעשור למדינה שאלו אותו על התבדות הערכה זו, והוא השיב בערך כך: "לא יכולתי לדעת שיהיה הסכם שילומים, ושישראל תקבל אותו. בלי כספי השילומים מגרמניה המדינה הייתה מתפרקת". היו מלחמות פנימיות קשות וצודקות על קבלת כספי השילומים, ובן גוריון התעקש עליהם. היכולת של מנהיגות להוביל מהלך, עד הסוף, לפעמים עד הסוף המר מדי, נתנה יציבות למדינת ישראל. ובוודאי היו כאן הפתעות, כי באמת מי היה יכול לדעת שנופתע בהצעה כזו?

אם ננסה לאמץ ממסקנות היציאה ממשבר מלחמת השחרור, תהיה שתי המסקנות בהתאמה:

1. השקעה גדולה יותר בכל הקשור לאמונה בצדקת הדרך, בחשיבות של קיום מדינה יהודית, בהעמקת זהות יהודית, ולא חשוב באיזה סגנון. כל נושא אחדות העם בכלל זה. כל היוזמות החדשות העוסקות בזה – יצברו תאוצה.
2. ההתעצמות הגדולה הכרחית. הכיוון הבא יהיה להפוך למדינה חזקה, כמעט מעצמה. ביטחונית – כולם טוענים שמדינת ישראל תהיה חייבת לבנות תעשיה צבאית גדולה פי כמה, כדי שלא תהיה תלויה בגורמי חוץ. כלכלית – המון אינדיקציות בכיוון הזה מעידות על משק כלכלי הולך ומתעצם למרות המשבר. (האחרונה: המשבר בבורסה בימים האחרונים, די פסח על ישראל, למרות שהיא בלב המערכה). מדינת ישראל תהפוך למעצמה כלכלית של ממש. קשה לדעת מהיכן יבואו ההפתעות, אם מתחום קידוחי הגז, אם מתחומי ההייטק, הפיתוח הבטחוני, השקעות העלייה החדשה, ועוד הרבה אפשרויות. השיקום מהמשבר יכלול העמקת העצמאות של ישראל, היפרדות מתלות חיצונית.

בטווח של שנים בודדות, הנהגת ישראל תידרש למעבר משיטת הטלאים וכיבוי השרפות, לבניית מעצמה יציבה בכל מובן. אני מאמין שלשם תופנה אנרגיית השיקום של עם שלם שנפגע בנפשו, הוא ידרוש לא פחות מכך.