בת הים הקטנה? סינדרלה? המודלים המערביים לאהבה רומנטית דורשים הסתרה

בשנים האחרונות גילינו בישראל חג חדש: "ט"ו באב". רשתות השיווק והפרסום, שהן כידוע הממומנות הראשיות בימינו על הנפקת חגים חדשים, החליטו להכתיר את ט"ו באב ל"ולנטיינ'ס דיי" היהודי. זאת כאשר גם ולנטיין עצמו גילה רק לאחרונה שהוא חג האהבה המערבי, ומסיבות דומות מאד. מצוות היום של חגי האהבה פשוטות מאד: על הגבר לקנות לזוגתו מתנה נאה באחד מרשתות השיווק, ולכוון לעשות נחת רוח לשועי הפרסום והשיווק שציוו על יום זה. 

כך או כך, כיוון שיום זה הפך רשמי ברשתות השיווק שלנו, שווה לדבר קצת על המקורות שהביאו לבחירתו, ועל היחס המפתיע בין נישואים ואהבה שעולה ממנו.

חז"ל מספרים כי ביום ט"ו באב, בנות ישראל הרווקות היו יוצאות לחולל בכרמים על מנת שהגברים הצעירים יציעו להם את ידם. המקור של מנהג זה, לפי דברי חז"ל, הוא המעשה בבני בנימין. בעקבות מלחמת אזרחים טרגית, לא נותרו בנות רווקות בשבט בנימין, וכדי שבני בנימין יוכלו לקחת להם נשים, ערכו שאר שבטי ישראל נשף ריקודים בכרמי שילה, שבו הותר לבני בנימין "לחטוף" להם נשים מהנערות המחוללות.

אם היינו רוצים לדייק, אפוא, ט"ו באב אינו חג האהבה הרומנטית דווקא, אלא יותר חג הנישואין, ולא בהכרח הנישואין הרומנטיים ביותר. יום זה מעלה על נס ערך שקצת נשחק בחברה המערבית בימינו – ערך הנישואים. הוא מבטא את תפיסת העולם העתיקה, ששוררת עד היום בחברות מסורתיות, שרווקות היא בעיה שצריך לפתור, גם אם באמצעים קיצוניים, כמו "דודות" שמנסות לזווג כל מכנסיים וחצאית בדרכים מאולצות משהו...

שני ערכים אלו – רומנטיקה ונישואים – אינם בהכרח זהים זה לזה. למעשה, בתרבות המערבית הם אפילו מתחרים זה בזה. בתרבות המערבית רווחות אמירות מסוג "הנישואים הם המקום שבו נגמרת האהבה". ואכן, אפשר לראות כיצד תפיסה זו נותנת את אותותיה בעולם המערבי.

כיום, למרות התפוצה חסרת התקדים של ערך האהבה הרומנטית, אנו רואים ירידה חדה דווקא בשיעור הנישואים במערב, ובמקביל, עליה חדה בשיעור הגירושין. מצב המשפחה המערבית בכי רע, עם שיעור ילודה שלילי בכל מדינות המערב, כמות בלתי נתפסת של משפחות חד-הוריות (בארה"ב, למעלה מ-50%. חלקם נולדים מחוץ לנישואים וחלקם במשפחות שהתפרקו).

על רקע זה, החברה הישראלית היא חריגה שמעוררת תמיהה בקרב דמוגרפים וסוציולוגים. ברוב המדדים הסוציו-אקונומיים, ישראל נמצאת במקום טוב באמצע בין שאר מדינות המערב. היוצא דופן הבולט ביותר של הכללה זו נוגע לנישואים וילודה. המשפחה הישראלית היא המאפיין הסטטיסטי המובהק ביותר המבדיל את מדינת ישראל, מדינת היהודים, משאר העולם המערבי.

ישראל נמצאת במקום הראשון במדינות ה-OECD גם בשיעור הזוגות הנשואים (95%!) וגם בשיעור הילודה. ישראל היא המדינה המערבית היחידה ששיעור הילודה בה אינו שלילי ובפער משמעותי ממדינות אחרות. בניגוד לשאר העולם המערבי, המשפחה הישראלית עדיין עומדת על תילה. הישראלים מעריכים נישואים ואוהבים ילדים.

למעשה, ישראל חורגת בכך לא רק מהחברה המערבית, אלא מהמגמה בעולם כולו. מגמת הילודה בישראל עולה ביציבות כבר מספר שנים, בעוד המגמה העולמית היא של ירידה, גם במדינות מוסלמיות. מגמת הילודה בחברה היהודית בישראל, בעיקר זו החילונית, היא של עליה, בעוד בשאר העולם המגמה יורדת.

לא כמו בת הים הקטנה

הסיבות לכך, ארצה להציע, עמוקות מאד. הם נעוצות ביחס שבין רומנטיקה ונישואים. בכל מה שנוגע לפרמטר זה, אנו הישראלים איננו מערביים לגמרי – וטוב שכך.

ייצוג טוב של התפיסה הרומנטית המערבית ניתן למצוא בסיפור "בת הים הקטנה" של אנדרסון. סיפור זה מספר כזכור על בת הים הקטנה, שהצילה את הנסיך מטביעה ובדרך התאהבה בו, אך למרבה הצער, היא הייתה בת ים, ואהבה בין בני אנוש ויצורי ים אינה אפשרית. על מנת לממש את אהבתה היא נאלצת לקורבן עצום, לוותר על מי שהיא ולהפוך לבת אנוש, אלא שוויתור זה הופך אותה לאילמת ומונע ממנה ליצור קשר עם אהוב ליבה וגוזר עליה סבל קיומי עצום. בו בזמן, הנסיך שבו היא מאוהבת מחפש למעשה אותה, היצור המופלא שהציל אותו מטביעה, אך אינו מצליח לזהותה בשל האילמות שלה.

סיפור בת הים הקטנה משלב בתוכו שני אלמנטים מרכזיים של סיפורים רומנטיים מערביים: יש בו מצד אחד את המבנה הטרגי של רומיאו ויוליה, שבו האהבה דורשת קורבן עצום והיא אינה באמת ניתנת למימוש. לצד זה, הוא מכיל גם מוטיב סינדרלה, שבו האהובה האמיתית נסתרת מעיני הגבר.

שני אלמנטים אלו יחד מבטאים את הסתירה בין האהבה לנישואים, וליתר דיוק, את הגישה שהחתונה היא הרגע שבו נגמרת האהבה. החתונה, בהגדרה, חורגת מתבנית החיזור הטרגית. היא רגע של הסכמה, של מפגש בין משפחות, שבו ממוסד הקשר בין האוהבים ומקבל הסכמה רשמית. כיוצא בו, היא גם הרגע של הגילוי. החתן והכלה הופכים רשמית לזוג וכבר אין את המתח של ההסתתרות.

אולם, זה לא הכל. הם מבטאים תפיסה שאהבה דורשת ויתור על הזהות הגלויה שלנו. בת הים נדרשת הרי לוותר על מי שהיא, על חיי הנצח שלה, על מנת להתאחד עם אהוב ליבה. מנגד, גם האוהב מחפש דווקא את זו שזהותה נסתרת: כל הנערות היפות והנחמדות ביותר בממלכה עומדות לפני הנסיך, אך הוא מחפש דווקא את "סינדרלה". ברגע שסינדרלה כבר לא תהיה הנסיכה המסתתרת מאחורי כסות המשרתת אלא עוד נערה יפה, הנסיך כבר לא יחשוק בה.

הגישה המערבית אינה האפשרות היחידה להבין מהי אהבה. במסורת היהודית, אנו מוצאים גישה אחרת. הסיפור של רחל ולאה מבטא הבדל דק, אך חשוב, אודות טיב האהבה. אהבת יעקב ורחל היא אולי הדוגמה המובהקת ביותר ל"אהבה ממבט ראשון". יעקב פוגש את רחל על הבאר ומיד מתאהב בה. הוא מבקש את ידה מאביה, וכאן מתחילה סאגה ארוכה, שגם במרכזה עומד המתח של גילוי וכיסוי, אך באופן מהופך. בהגיע ליל הכלולות, לבן מרמה את יעקב ונותן לו לאה, ורק בבוקר מתבררת הטעות.

גם בסיפור של יעקב ורחל אנו מוצאים את הקושי של האוהבים לממש את אהבתם בתור ציר מרכזי בסיפור וגם כאן אנו מוצאים קושי בזיהוי. אולם איננו מוצאים כאן את הצורך בוויתור על הזהות הגלויה אלא בדיוק להפך. ההסתרה היא אויב האהבה ולא הפנים הגלויות. רחל אינה נדרשת לקורבן, לוויתור על מי שהיא, ויעקב אינו מחפש איזה "אני פנימי", נסיכה מאחורי בלויי סחבות. אדרבא, הם נדרשים להתגבר על כל מיני גורמים שמנסים לטשטש, להרחיק, לתת לחשכה להסתיר את האוהבים זה מזה.

מודל אהבה זו שואף למצב של גילוי, מצב שבו האיש והאישה ניצבים זה מול זה כמו שהם, ואינם נדרשים להקרבה עצמית. המימוש הנעלה של האהבה בא לידי ביטוי דווקא במצבים השגרתיים ביותר, בבגדים הפשוטים ביותר, בחיי הנישואים, ולא באמצעות קורבן עצמי של הזהות הגלויה של האשה או בתשוקה של הגבר אל מה שאינו ניתן לזיהוי.