סוד ההישרדות של עם ישראל לא קשור דווקא לעוצמה צבאית

כדי שציפור עם כנפיים קשורות תצליח לעוף – צריך ניסים. הציפור הזאת, עם ישראל, עשתה זאת בעבר. היא נפלה מהגג בתאוצה מתגברת, כמעט התרסקה על הסלעים...  והופ! כמו קוסם מדופלם היא השתחררה מן הכבלים, ולמרות סימני החבלה והפצעים שעל כנפיה היא הצליחה להמריא למעלה, גבוה גבוה, מנפנפת בכנפיה ונישאת על גלי רוח במרומים. מלמטה צפו בה נבלים מרושעים: פרעה, המן הרשע, היטלר ועוד רבים אחרים,  אוחזים בראשיהם בתסכול ברגעיהם האחרונים.

איך ניצלנו שוב ושוב? האם באמצעות טכנולוגיה מופלאה? בעזרת ידידים חזקים? פרשת השבוע שלנו, פרשת ״שופטים״, רומזת בעקיפין על התשובה לשאלה שלנו: ״שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, אֲשֶׁר יִבְחַר ה׳ אֱלֹהֶיךָ בּוֹ... רַק, לֹא-יַרְבֶּה-לּוֹ סוּסִים, וְלֹא-יָשִׁיב אֶת-הָעָם מִצְרַיְמָה, לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס״. התורה לא מרבה בפרטים. כל משפט שלה נכתב באופן התמציתי ביותר, וחכמת היהדות יוצאת מנקודת הנחה שאם משהו נכתב בה – סימן שיש לו משמעות גדולה. למה התורה התעקשה לכתוב משהו שנראה לכאורה כל כך חסר חשיבות, שכאשר ממנים מלך אסור לו להרבות סוסים?

 כמעט אלף שנה לאחר היום שבו הפרשה הזאת נכתבה על ידי משה, ישעיהו הנביא עמד מול המנהיגים של ממלכת יהודה וקונן: ״הוֹי הַיֹּרְדִים מִצְרַיִם לְעֶזְרָה, עַל סוּסִים יִשָּׁעֵנוּ וַיִּבְטְחוּ עַל רֶכֶב כִּי רָב וְעַל פָּרָשִׁים כִּי עָצְמוּ מְאֹד וְלֹא שָׁעוּ עַל קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת ה׳ לֹא דָרָשׁוּ... ומִצְרַיִם אָדָם וְלֹא אֵל וְסוּסֵיהֶם בָּשָׂר וְלֹא רוּחַ...״.  קצת רקע היסטורי: בזמן שישעיהו ניבא לעם ישראל, יהודה שקעה בתוך עושר מופלג שגרם לניכור הולך וגובר בין האנשים. באופן אירוני, ככל שהתרבו האוצרות והביטחון החומרי כך התרוקנה תחושת החוסן הפנימי. כשהאיום מאשור התקרב מצפון, המנהיגים מיהרו לפנות למצרים ולבקש עזרה, בתקווה שכוחם הצבאי יגן עליהם. אך ישעיהו, בעיניים חדות ולב כואב, ראה עמוק יותר. הוא הבין שבריתות חיצוניות לא יועילו אם הנשמה הפנימית של העם נותרת פגועה. ישעיהו ידע שהעם חייב לחזק את עצמו מבפנים, לפני שהוא מבקש עזרה מבחוץ. הכוח הפיזי – הסוסים והמרכבות שהציעה מצרים – לא היה פסול בפני עצמו. אך ללא אמונה עמוקה בצדקת הדרך וללא תיקון של השחיתות הפנימית והפערים החברתיים, כל עזרה חיצונית תהיה כפלסטר זמני. רק כשעם ישראל יחזיר לעצמו את האמון הפנימי ויחזק את הערכים הבסיסיים שלו, הוא יוכל להתמודד עם כל אתגר.

כעת אפשר להבין את העומק שבציווי על המלך שלא ירבה בסוסים. למרות שמדובר בדרישה מעשית, המשמעות שלה היא הרבה יותר רוחנית: המלך, שהוא ראש הממלכה ומנהיג העם, צריך לזכור תמיד שהכוח האמיתי של הממלכה נובע מהרוח והחוסן הפנימי. דוד המלך, המוכר לנו כמשורר המזמורים בתהילים, ביטא את המסר הזה בדיוק: "לֹא בִגְבוּרַת הַסּוּס יֶחְפָּץ לא בשוקי האיש ירצה... רוֹצֶה ה׳ אֶת יְרֵאָיו." אלוהים לא מחפש את הכוח הפיזי של גיבורים ופרשים, אלא את אלו שהולכים בדרכי צדק ומובלים על ידי יושרם ואמונתם. וכך ממשיך המזמור:״ שַׁבְּחִי ירושלים אֶת ה׳ הַלְלִי אֱלֹהַיִךְ צִיּוֹן. כִּי חִזַּק בְּרִיחֵי שְׁעָרָיִךְ בֵּרַךְ בָּנַיִךְ בְּקִרְבֵּךְ. הַשָּׂם גְּבוּלֵךְ שָׁלוֹם חֵלֶב חִטִּים יַשְׂבִּיעֵךְ״.

כשהרוח חזקה – גם בריחי השערים מתחזקים, הגבולות בטוחים, והעושר הפיזי והשגשוג מגיעים מאליהם. דוד הוכיח זאת כשעמד מול גוליית: נער קטן עם רוגטקה עלובה ביד מול לוחם ענק וחמוש היטב. בעוד גוליית מגחך ומאיים, דוד ניצב מולו רק עם אמונתו וביטחונו בצדקת הדרך וקרא: ״אַתָּה בָּא אֵלַי, בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן; וְאָנֹכִי בָא-אֵלֶיךָ, בְּשֵׁם ה׳ צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ״. את התוצאה כולנו מכירים: לא כוחו של השריר אלא כוחה של האמונה היא זאת שניצחה.

נראה שהפרשה הזו משקפת בדיוק את המצב שבו אנו נמצאים כיום. האם ללכת על עסקה או לשמור על פילדלפי? להסתער על הצפון או להתרכז בדרום? איך נוכל להתמודד עם המשבר הכלכלי שמעמיק? ומה נעשה מול הפערים הפנימיים שמערערים אותנו מבפנים? כל צעד קדימה מרגיש כמו הליכה בשדה מוקשים. בעולם שבו השנאה מתגברת והאנטישמיות מרימה ראש, מול הקריאות לתמוך באנדרדוג הפלסטיני אפילו כשהוא מתגלה כרוצח חסר רחמים, עם ישראל חייב לעצור לרגע ולהיזכר באמת הפשוטה: הכוח שלנו תמיד התחיל ונשאר עמוק בפנים. העתיד מלא אתגרים, אבל גם מלא תקווה. זה לא יהיה קל, זה גם לא יהיה מהיר, אבל אם נדע לחזק את רוחנו  – את תחושת השייכות, הערכים המשותפים, והאחדות הפנימית – נוכל לעמוד גם מול הסערות הגדולות ביותר. האתגרים מונחים לפנינו, אבל גם הבחירה. להרים את הראש, לחזק את הרוח, ולצעוד קדימה יחד. זה הכיוון היחיד שבו נצליח לעוף, כמו אותה ציפור, למעלה למעלה – חזרה למרומים.