הבקיע גול, אבל נכשל במשחק החיים: הלקח של ויניסיוס על כבוד במגרש

דקה 58, ויניסיוס בפנדל. הוא עוצר את נשימתו ונועץ מבט רעב בשער. צעקות נשמעות מהקהל, בוז ארסי, דמו מבעבע מקללות גזעניות שמתגנבות לאוזניו. ״אל תשחק לידיים שלהם, אל תיתן להם לפגוע בריכוז שלך״ הוא אומר לעצמו. הוא עוקב בדריכות אחרי שפת גופו של השוער, בבת אחת מזנק ובועט בכל הכוח. דממה מצמררת יורדת לאצטדיון. הכדור טס כמו רקטה ומתיז ניצוצות של אש, אך ויניסיוס צופה בו מסתובב סביב עצמו בהילוך איטי, קורץ לו בעליזות רגע לפני שהוא כובש את השער. 1:0 לריאל מדריד. אוהדיו שואגים, ויניסיוס מסתובב בארשת ניצחון. זה הזמן שלו לנקום, ללגלג על האוהדים של הקבוצה היריבה, שכבר פעמים רבות התלונן על התנהגותם הגזענית. הוא מרים את האצבע, מקרב לשפתיו ומסמן להם בבוז שישתקו, שיחוו את ההשפלה בשיא כוחה.

 באותו רגע ויניסיוס לא הבין זאת, אך ההתגרות שלו פעלה כנגדו. במקום לקבל תשואות של חיבה, הקהל הגיב בקור. התקשורת, שעד כה הייתה לה סימפטיה כלפיו, ביקרה את האופן הלא ספורטיבי שבו חגג את ההבקעה. אכן, קשה שלא להבין לליבו של ויניסיוס. התמודדות עם גזענות היא לא דבר פשוט, בטח ובטח באווירה כל כך טעונה. אולם הבחירה לחגוג באופן מתריס מול הקהל רק פגעה במאבק שלו נגדם. במקום לנצל את הרגע כדי להראות שהוא מעל ההקנטות, ויניסיוס בחר להיכנע לזעם האצור בתוכו. ברגע הזה, ההתגרות שלו הסתובבה אליו כמו בומרנג – כי בעוד שהמאבק שלו נגד גזענות צודק לחלוטין, כעת הוא הפך להיות אישי ומכוון נגד הקהל במקום נגד התופעה.

במסכת אבות אמרו: "בנפול אויבך אל תשמח". זאת היא דרישה לא פשוטה, ובעצם גם לא כל כך מובנת – למה שלא נשמח כשהאויבים שלנו נופלים? במזמורי תהילים (קד) נכתב ״יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם״. התלמוד (ברכות, בבלי) מדגיש את העובדה שנכתב חטאים ולא חוטאים. כלומר, ברגע שהחטאים יתמו (= יעלמו מן העולם), לא יהיו עוד רשעים. המשמעות העולה מהאבחנה הזאת היא מהותית – המלחמה שלנו ברוע היא אף פעם לא נגד האדם עצמו, אלא נגד המעשים והתופעות השליליות שהוא מייצג. אולי כך אפשר להבין את הציטוט ממסכת אבות: אם השמחה שלנו מונעת מתוך שנאה ורצון להשפיל את האויב - זאת לא שמחה ראויה.

לא לטעות - חכמת היהדות לא מטיפה לרפיון או לכניעה מול אויבים. להפך, היא מחייבת אותנו לפעול בעוצמה במצבים של סכנה ממשית: "הקם להורגך, השכם להורגו". בתנ"ך, פעולות נוקשות ננקטו כנגד אויבים וכנגד פשעים חמורים כדי להשליט צדק ולהרתיע. לעיתים היה צורך ביד קשה כדי לוודא שמעשים רעים לא יישנו. בספר דברים (כא) נכתב: ״וכי-יִהְיֶה בְאִישׁ, חֵטְא מִשְׁפַּט-מָוֶת--וְהוּמָת:  וְתָלִיתָ אֹתוֹ, עַל-עֵץ. לֹא-תָלִין נִבְלָתוֹ עַל-הָעֵץ, כִּי-קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא--כִּי-קִלְלַת אֱלֹהִים, תָּלוּי״. הפסוק מנכיח את המתח הזה בדיוק. כאשר אדם היה רוצח בזדון למשל, הוא היה נידון לעונש מוות, ולאחר הוצאתו להורג היו תולים את גופתו על עץ כדי להרתיע אחרים מפני מעשים דומים. זה אומנם קשה ואכזרי, אך חשוב לשפוט את הענישה בהתאם לאותה תקופה – ולזכור שכדי שעם ישרוד באותם ימים הוא היה חייב להגיב באמצעים שנחשבים קשים ביחס לערכים של אותה תקופה. יחד עם זאת, התורה מצווה בחלק השני של הפסוק להוריד את גופתו מהעץ לפני הלילה ולדאוג לקבורתו. רש״י מסביר את המשמעות בביטוי ״קללת אלוהים תלוי על העץ״ :״ זלְזוּלוֹ שֶׁל מֶלֶךְ הוּא, שֶׁאָדָם עָשׂוּי בִּדְמוּת דְּיוֹקָנוֹ... מָשָׁל לִשְׁנֵי אַחִים תְּאוֹמִים שֶׁהָיוּ דּוֹמִים זֶה לָזֶה, אֶחָד נַעֲשָׂה מֶלֶךְ וְאֶחָד נִתְפַּס לְלִסְטִיּוּת (= הפך לפושע) וְנִתְלָה, כָּל הָרוֹאֶה אוֹתוֹ (= כל מי שרואה את הפושע תלוי) אוֹמֵר הַמֶּלֶךְ תָּלוּי...״. המשל של רש״י נועז ויש בו רמז מהפכני: אם האדם והאלוהים הם כמו אחים תאומים – משמע שלאדם יש את הפוטנציאל להתרומם לגדולה אלוהית. אמנם יש אנשים, שכמו אותו תאום של המלך, מדרדרים לפשע ומסתאבים – אך הפוטנציאל להיות טובים תמיד קיים בהם. זאת הסיבה שהתורה מדגישה את החשיבות בלכבד גם את הפושעים הגרועים ביותר בקבורה הגונה. גם כאשר אנו נלחמים ברוע - אסור לנו לשכוח את צלם האלוהים שבאדם.

אין ספק שספורטאים ברמות כל כך גבוהות ראויים להערכה. באופן יומיומי הם עומדים בלחץ אדיר ומתמודדים עמו בכישרון פיזי ומנטלי יוצא דופן שמאפשר להם לתפקד תחת עיניהם הבוחנות של מיליוני צופים. אך עם כל הכבוד ליכולות שלהם על המגרש, זה לא אומר שהם בהכרח מודל לחיקוי. ויניסיוס עמד במבחן בגרות אמיתי, והוא קיבל את ההחלטה הלא נכונה. הניצחון הגדול שכל שונא מייחל אליו, היא להפוך את אויביו לשונאים בחזרה. ויניסיוס הבקיע את הגול וניצח את המשחק, אך בו בזמן הוא נכשל מול האויבים שלו ונפל היישר לתוך הפח.