מבצע הביפרים המתפוצצים: על כוח ההרתעה בשדה הקרב המודרני

הכלי העיקרי של חיזבאללה, כמו של רוב ארגוני הטרור, הוא הנשק הפסיכולוגי. כן, הם אמנם מסוגלים להסב לנו נזק רב, אך הם גם יודעים שאם הם יעשו זאת הם יצטערו על היום שבו נולדו. לכן, כדי להזיק כמה שיותר ולהימנע מהשמדה עצמית, הם מהלכים על חבל דק של תקיפות מחושבות היטב לצד ניצול האיום הפסיכולוגי והחרדה שהתקשורת מסבה לעורף. אכן, כל פעם שהיה ״התור שלהם״ לנקום הם מרחו את הזמן והתענגו על בהלת הציבור, על הכתבות ברשתות הישראליות שמתריעות מפני אפוקליפסה שעלולה להתרחש בכל רגע.

כשמסתכלים מהזווית הזאת, נראה שיש מידתיות אירונית, אפילו משעשעת, במכת הביפרים המשוגעים שפקדה אותם. המסתוריות של המכה, ההפתעה שבה, המרחבים האדירים שבו היא פעלה במקביל – כל אלו זרעו פחד ובהלה בלבנון ובסוריה פי מאה יותר משהיה אצלנו אי פעם. אפשר רק לנסות לדמיין את החיזבאלונים החבולים בשעה שיחזרו מבתי החולים לביתם, כיצד יביטו בחרדה בקומקום ויתלבטו אלף פעם לפני שיעזו, ביד רפויה ורועדת, להרתיח את המים לקפה. ״מי יודע״, ינקר בהם הפחד, ״אולי גם זה ממולכד?״.

 ישנם לא מעט קווי דמיון בין סיפורו של עם ישראל המקראי לבין סיפור מדינת ישראל המודרנית. אחת הנקודות הבולטות ביותר היא הפער המוסרי שבין עם ישראל לבין שכניו במזרח התיכון העוין. בני ישראל, שזה עתה קיבלו בהר סיני את התורה, האמינו בצדקה, בחסד ובמשפט כערכי יסוד. לעומתם, האנושות עדיין לא הייתה מפותחת עד כדי כך. סביבם היו עמים של עובדי אלילים, שהיו שורפים על מזבחותיהם את בניהם ובנותיהם ולא היה להם שמץ של עניין בלדאוג ליתום או לאלמנה, חברות פראיות של זאבים המוכנים לטרוף את הכבשה הצעירה שזה עתה יצאה ממצרים והגיעה לארץ אבותיה. לא צריך להכביר במילים כדי לזהות את הדמיון לשכנינו כיום. נשאלת השאלה: כיצד התמודדו עם המצב הזה אז? מה אפשר ללמוד מהסיבוב הקודם של גלגל ההיסטוריה?

 לאחר שפרעה וצבאו נכשלו במרדף אחר בני ישראל וטבעו בים סוף, בני ישראל שרו את שירת הים:״אמר אויב, ארדוף אשיג, אחלק שלל, תמלאמו נפשי, אריק חרבי... (= אמר פרעה: עכשיו ארדוף ואשיג אותם, אחלק את השלל שלהם לצבא שלי, אתמלא מהרכוש שלהם ואהרוג אותם בחרבי)״. השירה מספרת על תאוות הבצע וצימאון הדם של האויב, וכתוצאה מכך - החשש של בני ישראל מפניו. אולם לאחר שטבע, ניתן לשמוע את אור התקווה זוהר בהם, והם מייחלים לכך שהשמועה על הנס הגדול תתפשט ותיצור הרתעה בקרב עמי כנען, שלא יעזו גם הם לתקוף: ״...נמוגו (= נמסו מפחד) כל יושבי כנען/ תיפול עליהם אימתה ופחד״. נראה שבקרב תרבויות שאינן מעוניינות בשלום, רק הרתעה ופחד מהשלכות קשות ולא צפויות יכולים לכונן סדר ולמנוע תוקפנות עתידית.

על רקע זה, ניתן להבין את הציוויים הקשים לעיכול שנאמרו במלחמות לכיבוש הארץ. מאחר שרמת המוסריות של העמים הייתה אז נמוכה בהרבה, רק מעשים קשים וחד-משמעיים יכלו להרתיע כראוי ולשמור על עם ישראל. זה כמובן לא אומר שמה שהיה נכון לאותן מלחמות מתאים לימינו, כאשר הרמה המוסרית בעולם גבוהה יותר, אך ניתן ללמוד מכך עיקרון חשוב. אמנם בימינו, הלחץ שמפעילות מדינות העולם מקשה עלינו לפעול באופן יעיל ומרתיע. ואכן, טוב יותר לחיות בעולם רך מאשר בעולם קשה ואכזרי. עדיין – חשוב לזכור שרכות יתר עלולה להפוך לאכזריות, כפי שנאמר בתלמוד: "כל שנעשה רחמן על האכזרים, לסוף נעשה אכזר על רחמנים".

מבצע הביפרים מוכיח שיש גם יתרונות ללחימה לתקופתנו – היכולות המבצעיות המתקדמות מאפשרות לפעמים למצוא דרכים יצירתיות להרתיע באופן יעיל וממוקד. אמנם, לא תמיד האויב מבין את המסר מספיק מהר. פרעה, לדוגמה, היה זקוק לעשר מכות כדי להשתכנע, והאסימון נפל לו מאוחר מדי - אי שם בקרקעית ים סוף. לאזרחי לבנון נותר רק לקוות שלחיזבאללה יש את השכל ללמוד מקודמיהם.