"שנה טובה ומתוקה"? איך בכלל חוגגים עכשיו את ראש השנה?

שאלה:

כל השנה שחלפה הייתה מיותרת מבחינתי. בכל החגים היה לי קשה לחגוג, אבל עכשיו לקראת ראש השנה, זה כל כך לא מתאים! זה רק מזכיר שעברה שנה שלימה מאז הסיוט של ה-7/10! אנחנו נהיה אצל סבא שלי בארוחת חג, ושם עושים את כל המצוות של החג, התפוח בדבש, הרימון וכל זה, ויגידו "שנה מתוקה"...איזה מתוקה? עם כל המלחמות, והחטופים? עם כל המשפחות השכולות, ואלה בצפון שלא נשאר להם בית?

תשובה:

לפעמים אדם מרגיש שנגמרו לו המילים. מה עוד אפשר לומר, כשהמצב כל כך הזוי? וגם אמירת "אין מילים" כבר נדושה. אני יכול לצעוק, אבל גם לכך כבר לא נותר בי קול. למקורות היהדות אין פתרון לכל הבעיות, אבל הם מציעים לנו דרך להקל על ההתמודדות, ובמיוחד בראש השנה. כיצד?

שנה הלכה, שנה חלפה, ואיזו שנה! הזמן ממשיך לזרום כמו נחל איתן, ומכריח אותנו לעמוד בפני שנה חדשה. אי הוודאות מטריד. קשה לשיר בקול רם ובעליזות: "עוד תראה כמה טוב יהיה בשנה הבאה". יש מנהגים שונים בחג הזה, אבל בתורה יש מצוה יחידה בראש השנה, וגם היא כתובה בקיצור נמרץ: "יום תרועה יהיה לכם", מצות תקיעת שופר. כדי לקיים מצוה זו לא צריך אפילו קול! מספיק לנשוף, להכניס אוויר לתוך קרן האיל, ולתת לו לבכות מאליו, לצעוק, להריע, לעורר, להגיד בלי מילים: " זהו! די!"

"כל השופרות כשרים..." אמרו במשנה במסכת ראש השנה (פרק ג' משנה ב'),והגמרא שם ממשיכה באותה הדרך: "כל הקולות כשרים", גם הקול הצרוד, והצרור, הקול הגבוה והקול הנמוך, הקול הזועם, והקול העייף, הקול המצפה, והקול הכמעט מיואש. אתה רק צריך להכניס אוויר מעומק ריאותיך, ומה שיצא – יצא. מה יותר אותנטי ופנימי מזה? אפילו השירה מיופה, מסוגננת, מכוונת מטרה, מורכבת. השופר הוא פשוט. הכלי הכי פשוט והקול הכי פשוט.

סיפר לי השבוע סוחר תל-אביבי, בעליה של חברת הוצאה לאור ותיקה, שמייצאת גם תשמישי קדושה לעולם: 'במשך ארבעים שנה אני שולח שופרות, מחזורים וסידורי תפילה, ליבואן יהודי שגר בגרמניה. בשנה שעברה ביקש ממני היבואן שופר פסול, בלאי, עבור הנכד שלו, ילד קטן. הוא ומשפחתו הם  יהודים שאינם מגיעים בדרך כלל לבית כנסת. אמרתי לו שאין לי שופרות פסולים, אבל אתן לו שופר קטנטן, פשוט מאד, ועדיין כשר, במתנה עבור נכדו. הנכד קיבל את השופר, היה מאד שמח וגאה בו, והראה אותו לרב הקהילה, המתגורר לידם. אמר לו הרב בהבעת התפעלות: - שופר אמתי יש לך! אולי תביא אותו לבית הכנסת בראש השנה, ואחרי התפילה נשמע אותך תוקע בו? הילד אהב את הרעיון, והגיע בגאווה, עם הוריו וסבו היבואן, לבית הכנסת. מגיע זמן תקיעת שופר, הציבור כולו עומד בשתיקה מוחלטת, הרב אוחז בשופרו היקר והמהודר, מנסה לתקוע, והקולות לא יוצאים. הוא מנסה שוב ושוב, מאדים כולו, מבוכתו גוברת, ו...אין קול! אפילו קול צרוד לא יוצא. איזה סימן רע! לפתע הוא קולט בזווית עינו את הילד הקטן עם השופר הקטן והפשוט. הרב ניגש אל הילד, שואל אם הביא עמו את השופר, הילד משיב תשובה חיובית בגאווה בלתי נסתרת. הרב מבקש ממנו את השופר, תוקע בו, ולהפתעתו יוצאים קולות יפהפיים, מלאים'. כמה יפה וסמלי! שובר את כל המוסכמות! זה בדיוק רעיון השופר.

הרעיון הזה של השופר קיבל הרבה צורות בחיינו. בהכנה ללידה מלמדים נשימות. ביוגה, בתורות לחימה, בספורט לסוגיו, בלימודי פיתוח קול – בכל אלה מלמדים בעיקר את תורת הנשימה. היכולת הפשוטה והבסיסית ביותר שלנו מהווה מפלט בשעת כאב ומצוקה.

יש קול שהוא כן פסול, והוא כששומעים רק את הד השופר, את החיקוי, לא את הקול המקורי. "התוקע לתוך הבור" ואדם אחר עומד מחוץ לבור, לא יוכל החיצון לקיים את המצווה בכך. המצווה היא לשמוע קול מקורי, צריך להאזין היטב להבעה המקורית, האמתית, לא המזויפת, לא החיקוי, לא כי אמרו לך לצעוק, לבכות או למחות.

"כל הנשמה תהלל יה", נאמר בספר תהילים, וחכמינו אמרו על כך שראוי להודות על כל נשימה ונשימה. כשקשה, אבל אפשר עדיין לנשום, יש ממה להתחיל. המצוה שלנו בתחילת השנה היא לנשום, לנשום עמוק, לשאוף פנימה, לנשוף החוצה, חזק, לתת לכל הרגשות הכי עמוקים להשתחרר לאוויר העולם.

אף אחד לא יודע איך תיראה השנה החדשה, ודווקא משום כך זהו יום של ריכוז עמוק במחשבה ובתפילה, בחשבון נפש, בתוכניות לשנה החדשה. בשאלתך הובע הקושי לחגוג בגלל כל מה שקרה לנו השנה. התורה הגדירה את ראש השנה כ"זכרון תרועה", ובעקבותיה החג הזה נקרא בנוסח התפילה: "יום הזכרון"! בדיוק כך! אפשר לחשוב על תקיעת השופר גם כצפירה של יום זיכרון. הזיכרון הוא דווקא עצירת הזמן, חשבון הנפש, משהו שהיה מאד חסר לנו בשנה שעברה, במובנים רבים. אפשר לעמוד כמו בצפירה יום אחד בשנה, ולזכור את מה שאירע לנו השנה, את מה שעשינו ושלא עשינו, את מה שנותר לנו לתקן בשנה הבאה. לזכור את כולם, את כל ה"מי ומי", אלו שנאמר עליהם בפיוט שחובר בראש השנה, ונאמר בתפילות ראש השנה ויום כיפור: "מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו, מי במים ומי באש, מי בחרב ומי בחיה...מי ינוח ומי ינוע, מי יתייסר ומי ישלו..."

צריך זיכרון כדי לא לשכוח. ומה שוכחים בדרך כלל? פרטים קטנים. יום זיכרון הוא יום של תשומת לב לכל הפרטים הקטנים שאנחנו נוטים לשכוח, והרי "א-להים מצוי בפרטים הקטנים", כידוע. זה מה שעושה את ההבדל בין הצלחה לכישלון. אז איזה יום אנחנו צריכים יותר מאשר "זכרון תרועה" ו"ראש השנה" עכשיו!?