למה 'לשוב אל עצמי' לא עוזר לי להרגיש טוב יותר בחיים?

יצא לכם לשמוע או לקרוא על האופציה 'לשוב אל עצמכם'? מסתבר שכן. הרעיון של 'לשוב אל עצמנו' הפך בשנים האחרונות לעסק פופולרי מאד. תוכניות שונות מציעות ריטריטים שבהם המשתתפים נקראים לעצור את שטף החיים ולהפנות את המבט פנימה – לשוב אל העצמי הפנימי, להקשיב לקול העמוק שעולה מתוך התודעה, להיות שלמים עם עצמנו, להתחבר שוב לעצמי האמיתי.

רעיון טרנדי זה נשמע לנו "נכון". מה טוב יותר מלהתנקות מרעשי הרקע ולמצוא בפנים איזה אני אמיתי וטהור – מי שאנחנו באמת? הרעיון הזה משווק לא רק דרך ריטריטים בניחוח ניו-אייג' אלא גם דרך הפסיכולוגיה המיינסטרימית יותר, דרך התרבות הפופולרית ודרך מערכת החינוך. כביכול, המאמץ העילאי והראוי ביותר של האדם המודרני הוא לברוח מכל הרעש שמייצר העולם הנוצץ שבחוץ ולחזור אל עצמו, אל המקום השקט שם בפנים.

אבל אם זו אכן האמת? מבט מעמיק יותר על מה שמכנים 'שיבה אל העצמי' בתרבות זמננו מגלה שלרוב אין זה עסק מטהר כלל אלא משהו שמוביל בדרך כלל לעיסוק נרקיסיסטי ומלא בחרדה בנפתולי הנפש המסובכת שלנו, ובמקום לגאול אותנו, משליך אותנו אל תסבוכת יותר עמוקה.

הרעיון של 'שיבה אל עצמנו' נובע מתפיסה שמה שחסר לנו בחיים הוא איזו כנות פנימית, איזו השלמה עם המצב האמיתי שלנו – היחסים המורכבים עם ההורים, הקנאות הקטנות, האהבות הכמוסות, החסכים, הדברים שהיינו רוצים להיות אך איננו מרשים לעצמנו מחמת אילוצים חברתיים וכן הלאה. לו רק נביט פנימה בעינים פתוחות וללא מורא, נזכה לגאולה המיוחלת, נמצא את האני האמיתי שלנו וחיינו יהיו שוב שלמים ומאושרים.

לרוע המזל, זוהי פנטזיה. עדיין לא פגשתי אדם אחד ששיטה זו עבדה עבורו. כאשר אנו מביטים פנימה ומתחילים לנבור ולחטט בכל האברים הפנימים – המנגנון המסובך של יחסינו עם העולם ועם הזולת – אנחנו רק מסתבכים עוד יותר. זה מזכיר לי קטע סטנדאפ שראיתי פעם המתאר איך היו נראים היחסים שלנו עם אחרים לו היינו כנים לגמרי. איך זה היה נראה אם היינו אומרים לבן זוג מה אנו באמת חושבים על איזה רכש חדש שהוא מתרגש ממנו. איך זה היה נראה אם היינו אומרים לחבר מה אנחנו חושבים על מופע שלו, שבאמת מתחת לכל ביקורת. בקיצור, הוא מביא בקלות לאבסורד את הרעיון של כנות מלאה ביחסים בינאישיים.

האם זה אומר שהיחסים שלנו עם הקרובים לנו מלאים בשקר? איני חושב כך. להחמיא לחבר או לבן זוג על משהו שהוא מתלהב ממנו, לתת לו חיזוקים ולתמוך בו גם כשהוא עושה משהו שאינו בדיוק לטעמנו, זוהי מידה טובה. זוהי מידה של חסד, של רחמים, של נכונות להבליג על "האמת הפנימית" שלך ולקחת את הצד של האחר.

אבל מה שנכון כלפי היחס שלנו לאחרים נכון גם כלפי היחס שלנו לעצמנו. הנברנות הפנימית, שאנו מכנים "להיות כנה עם עצמנו" אינה בהכרח דבר מועיל.

השאלה היא כמובן מה התחליף. הסיבה שמביאה אנשים לרצות "לשוב לעצמם" היא תחושה פנימית חזקה שהם במקום לא טוב, שהחיים שלהם סטו מהמסלול הרצוי והם מתקדמים לקראת שום מקום או גרוע מכך. כל אותם תסבוכות במערכות יחסים, בבחירות גרועות, במתיחויות סמויות במקום העבודה, בקשרים לא טובים עם המשפחה – כל הדברים הללו מעיקים ומבקשים התרה. מה עושים?

תשובה – מבט למעלה ולא רק פנימה

דומני כי התשובה הנכונה לבעיה זו היא מה שמכונה במסורת היהודית "תשובה". התשובה במסורת אינה תשובה אל עצמנו אלא תשובה אל הבורא. תשובה זו עוזרת לנו להשתחרר מהמשא המעיק עלינו, לשוב אל המסלול הנכון, כלומר אל עצמנו, אל האני הנקי שהיינו רוצים להיות, אך לא על ידי חיטוט ונבירה פנימיים אלא על ידי פנייה כלפי מעלה.

בספר תהילים, ישנו מזמור המתאר את התחושה של התשובה בצורה חזקה ומדויקת מאד:

לְדָוִד מַשְׂכִּיל אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה. אַשְׁרֵי אָדָם לֹא יַחְשֹׁב ה' לוֹ עָו‍ֹן וְאֵין בְּרוּחוֹ רְמִיָּה. כִּי הֶחֱרַשְׁתִּי בָּלוּ עֲצָמָי בְּשַׁאֲגָתִי כָּל הַיּוֹם. כִּי יוֹמָם וָלַיְלָה תִּכְבַּד עָלַי יָדֶךָ נֶהְפַּךְ לְשַׁדִּי בְּחַרְבֹנֵי קַיִץ סֶלָה. חַטָּאתִי אוֹדִיעֲךָ וַעֲו‍ֹנִי לֹא כִסִּיתִי אָמַרְתִּי אוֹדֶה עֲלֵי פְשָׁעַי לַה' וְאַתָּה נָשָׂאתָ עֲו‍ֹן חַטָּאתִי סֶלָה.

המזמור פותח באמירה: "אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה" – המשורר משתוקק למצב שבו הפשע שלו נישא מעליו וחטאתו מכוסה. מדוע? בהמשך הוא מתאר את תחושת הכובד, הקושי, שהוא מרגיש מחמת משאו הכבד של החטא, כלומר של כל ההחמצות של חייו: "כִּי הֶחֱרַשְׁתִּי בָּלוּ עֲצָמָי בְּשַׁאֲגָתִי כָּל הַיּוֹם. כִּי יוֹמָם וָלַיְלָה תִּכְבַּד עָלַי יָדֶךָ נֶהְפַּךְ לְשַׁדִּי בְּחַרְבֹנֵי קַיִץ סֶלָה". הוא מרגיש שהוא לא יכול יותר. הוא מחריש מצד אחד, אך העצמות שלו מתבלות מהשאגה הפנימית שבוקעת ממנו. הוא מרגיש שידו של אלוהים כבדה עליו ולחלוחית החיים שלו מתייבשת כמו היה מוטל בשרב בעיצומו של הקיץ.

והפתרון שלו למועקה שהוא מרגיש הוא: "חַטָּאתִי אוֹדִיעֲךָ וַעֲו‍ֹנִי לֹא כִסִּיתִי אָמַרְתִּי אוֹדֶה עֲלֵי פְשָׁעַי לַה' וְאַתָּה נָשָׂאתָ עֲו‍ֹן חַטָּאתִי סֶלָה". הוא פונה לאל וכביכול "משליך" עליו את העוונות שלו. הוא מספר לו על החטאים, העוונות. הוא מגלה את ליבו – כלומר נוקט בכנות גמורה, לא מסתיר שום דבר מכל הקשיים, המצוקות, המועקות. אך המטרה של כל זה אינה "לשוב אל עצמו", אלא שאלהים ישא את "עון חטאתו".

תפילת יום הכיפורים מתארת שוב ושוב את אלוהי ישראל כאב רחום. כמו שביחסים עם הקרובים לנו אנו רוצים שהם ירחמו, שיגלו חסד, ש"ישאו" מעלינו את העול של חוסר הביטחון העצמי ויתנו לנו חיזוקים, ולא שידונו אותנו בחומרה נוקשה,  כך גם כאשר אדם פונה לאלהים ומספר לו על כל המועקות והצרות, הוא רוצה שהאל יקל מעליו את העול, שיאפשר לו להיות "הוא עצמו" בלי המשא הכבד של כל התסבוכות שהחיים מייצרים.

בעיני, מדהים עד כמה המילים העתיקות של משורר התהילים, מילים שנכתבו לפני אלפי שנים, ממשיכות לדבר על המצב האנושי בן זמננו בצורה כה מדויקת, ולהציע מזור ומרפא לנשמה עם רקורד מוכח – הרבה יותר מזה של פתרונות טרנדיים עכשוויים.