הבחירות הסוערות בארה"ב: האם זה סוף עידן הדמוקרטיה בעולם?

שאלה:

מקום העבודה שלי בתל-אביב הוא בסמוך למקום ההפגנות. לפעמים יש שם קבוצות שצועקות אחת על השנייה כל כך, שנדמה לי שאנחנו בארצות הברית. מאד מפחיד אותי מה שקורה השבוע בארה"ב. יש לי הרגשה שזה סוף עידן הדמוקרטיה, שמרוב שכל צד בטוח באמיתת דרכו, וממש שונא את השני, תישאר רק כוחנות, וכבר לא יהיה צורך בתוצאות הבחירות. ואולי מה שקורה שם מסמן לנו מה שיקרה כאן? האם העולם בדרך למלחמות פנימיות על מלא? הדמוקרטים והרפובליקנים שם מתנהגים כאילו הם שני עמים שונאים, וכאילו החטא הכי גדול בעולם הוא להצביע לצד השני. לאן נלך מכאן?

תשובה:

בעבר אמרו שלצעירים לא איכפת שום דבר. הם כבר לא באים להצביע, המדינה והנהגתה לא מעניינות אותם, הם אדישים לגמרי. פתאום זה השתנה לקצה ההפוך. אדישות זו הבעיה האחרונה היום. האם זה יחזור ויתאזן?

יש בתנ"ך סיפור על נביא בשם יונה, יש ספר קצר בשם הזה. א-להים אומר לו שילך לנינווה, עיר גדולה באימפריה האשורית, ויודיע להם שאם הם לא הופכים לטובה את התנהגותם ואת מעשיהם הרעים, העיר תתהפך בעוד 40 יום. הוא מרגיש שאינו מסוגל לבצע את המשימה, והוא בורח. הוא מרגיש כל כך רע עד כדי התאבדות, כמעט. למה? כי הוא מתקומם כנגד האפשרות שהעיר המושחתת הזאת תקבל חנינה. הוא מתקומם כנגד הרעיון שצדק לא ייעשה בעולם, ושאדם יכול לעשות רע מבלי לבוא על עונשו. הוא מתקומם כנגד החמלה, שאיננה ראויה, לדעתו. הוא בורח, וא-להים לא מרפה ממנו. הוא יעבור סדרת חינוך עד שהוא יבצע את המשימה. הוא יורד לים, בורח לחו"ל, וא-להים מקים סערה גדולה בים. הוא אומר למלחי האונייה שהסערה בגללו, ושיזרקו אותו אל הים ואז תנוח הסערה. בלב כבד ובלית ברירה זה מה שהם עושים, והים נרגע. בינתיים א-להים שולח לו דג ענק שבולע אותו שלם ויוצר לו מחסה והצלה, אבל מאד לא נעים לו...הוא מבין את המסר, מתפלל להשתחרר ממעי הדג, והוא כבר מסכים לבצע את השליחות, וכך קורה. הוא מגיע לנינווה, מכריז את דבריו בפניהם, והעיר כולה אכן מתקנת את דרכיה. כעת רע לו והוא יוצא מן העיר, מבקש את נפשו למות. הוא יושב בסוכה בצל, וא-להים שולח לו את עץ הקיקיון שיעשה לו צל. זה מרגיע אותו, אבל אז א-להים מייבש את הקיקיון, ושוב הוא מבקש את נפשו למות. הספר מסתיים בשיח הסבר של א-להים, שבו הוא מראה לו עד כמה היה חשוב ליונה קיקיון זמני, שגדל ללילה אחד, וא-להים שואל: 'אז איך אתה מצפה שאני לא אחוס ואחמול על עיר של 120,000 בני אדם?'

הסיפור הזה מלא במסרים עבורנו, כמובן, והעיקרי שבהם הוא שהעולם לא יכול להתקיים במידת הדין. הצדק המלא גורם בסוף להשחתת העולם. כל אחד בטוח לגמרי שהוא צודק, אבל היהדות רוצה ללמד את העולם שהצדק, בעינינו, אינו הערך היחיד, ושהחמלה היא ערך לא פחות חשוב. ספר יונה מלמד אותנו שא-להים, המושג המבטא את שלימות הערכים, מתכופף, כביכול, ומבקש שנוותר על הצדק המוחלט, שכל כך חשוב בעיניו, ושנעדיף לתת מקום לבני אדם אחרים, לדעותיהם ולרגשותיהם. זה מקומם אותנו? נלמד להשלים, לחמול. הרי גם כאשר אתה לא 100% בסדר, אתה מצפה שיגלו כלפיך חמלה והבנה.

הנזק שיכול להגרם בארה"ב ממהומות של חוסר קבלת ההכרעה הדמוקרטית [והן עלולות לקרות בצורות שונות בשני הצדדים], גם אם היא לא צודקת, משום מה, גדול יותר מהערכים הנעלים שלשמם יוצאים לבחירות. נקרתה לנו, היהודים במדינתם, ההזדמנות להראות לעולם איך אפשר לחיות בינינו בנחת ובשלום למרות הזעם, למרות הדם הרותח אל מול מה שנראה לנו כעוול גמור, שחיתות, חוסר צדק של הצד האחר, ויש לנו בהחלט דברים קריטיים לריב עליהם. הערך של החמלה והרכות אל מול אחרים גדול יותר, ובסוף, כנראה, גם אמיתי יותר.

ועוד בשורה עבורנו קיבלנו בספר הזה: גם אם לא נצליח להתגבר על השאיפה לצדק, לטובת החמלה, אנחנו נגיע לשם מתישהו. אי אפשר לברוח מהמשימה של החמלה. חברה שתריב, תגיע למשבר כזה, והיא תבין בסוף שאי אפשר לקחת את עצמנו כל כך ברצינות כי נאבד הכל. יונה מוכרח להגיע לחמלה ולהצלת העיר המושחתת נינווה, גם כשזה עדיין קשה לו עד מוות. אם ארה"ב תאבד את הדמוקרטיה, היא תגיע למשבר כזה שיאלץ אותה לחזור לחיות כעם, יחד. במצב שבו הדמוקרט מאמין שהתיאוריה שלו היא חזות הכל, והוא רואה ברפובליקן אויב העם, ולהיפך, אין לארה"ב יכולת קיום. היא לא תוכל להרשות לעצמה את לוקסוס הצדק המוחלט. ואנחנו? על אחת כמה וכמה!

כשעוברים יום יום ליד ההפגנות, מרגישים שזו המציאות. אבל זה מתעתע. זה בדיוק כמו מי שחשוף לתקשורת וחושב שהמשתקף בה הוא המציאות. אפשר להירגע, המציאות אצלנו רחוקה מכך. יש לקוות שארה"ב תתעשת בלי מלחמות פנימיות, בלי מהומות רחוב או אמירות אלימות, אבל בכל מקרה היא תתעשת בסוף. גם זה במסר של ספר יונה, שדברים יגיעו לאיזון, גם אם בעל כרחם.

בביקור שהיה לי לאחרונה בקהילה יהודית בדרום אמריקה, הביעו היהודים בפני דאגה גדולה מהמלחמות הפנימיות שמתרחשות בארץ. כששאלתי אותם מנין הם יודעים מה באמת קורה בארץ, הם הצביעו על אירועים שהתפרסמו בתקשורת. אמרתי להם שאספר להם סיפור מהמציאות, שמשקף יותר את מצבנו:

בפלוגת מילואים שמשרתת כבר המון זמן בשנה האחרונה, בתוך מלחמה, התפתח ויכוח נוקב. על מה? זה היה כמה ימים לפני ראש השנה, והיה אפשר להוציא 6 לוחמים לחופשה לחג. את מי יוציאו? אמר אחד הלוחמים: "תוציאו את החבר'ה הדתיים, להם זה חשוב להיות בבית הכנסת, תפילות, שופר". אחד אחר, רווק דתי בן-ישיבה, אמר: "לא, תוציאו את בעלי המשפחות, הילדים שלהם רוצים להיות עם אבא בחג". לוחם שיש לו משפחה גדולה, אמר: "אשתי אומרת שיש לה את הילדים וזה מאד מקל עליה, ושהכי חשוב זה להוציא את מי שיש לו אישה צעירה, בלי ילדים, שלא תהיה לבדה בחג. זה יחזק אותה, ייתן לה כוח להתמודד". כך נמשך הוויכוח, עם צדדים נוספים, ואף אחד לא הסכים לוותר ולצאת לחופשת חג על חשבון האחר. איך פתרו לבסוף את הבעיה? זה פחות חשוב, אבל פתרו אותה בעזרת ה...אויב האיראני. בלילה שלפני ראש השנה התרחשה מתקפת הטילים על ישראל, והיה עוצר יציאות לחג. כולם ניצחו!  "את זה חשוב שתספרו לעולם!'', אמרתי להם.