מדוע נעמי שמר כל כך הצטערה על "ירושלים של זהב" לפני מותה?

השיר Shape of You של הזמר אד שירן יצא ב-2017 וזכה להצלחה עצומה. הוא כיכב בראש רשימת ההשמעה של ארצות הברית, אנגליה ועוד כ־30 מדינות, ושבר את השיא של השיר הכי נשמע בספוטיפיי ביחס לזמן יציאתו לאור. כעת טוען הזמר מרווין גיי שהשיר הזה הוא העתקה משיר שכתב ביחד עם שותפים. מנגד, שירן טוען שמעולם לא שמע את השיר הזה בטרם נשמעו התלונות נגדו. בבית המשפט הסביר שירן שבעולם הפופ יש כמה תבניות שחוזרות על עצמן ודמיון מקרי מהסוג שמאשימים אותו בו קורה כל הזמן. הוא אפילו שלף את הגיטרה באמצע המעמד והדגים לשופטים את הטענה שלו.

תביעה מעניינת זו מעלה את השאלה על הגבול הדק שבין אטמוספירה משותפת להשפעה. האם השיר שלי דומה לשיר שלך כי השיר שלי הושפע מהשיר שלך? או אולי פשוט שנינו חיים באותה אטמוספירה רוחנית, באותה תקופה ובאותה סביבה תרבותית, וממילא הגיוני שניצור דברים דומים?

הדיון הזה לא חדש והוא קיים במיוחד בעולם המוזיקה. מוזיקה היא משהו שנכנס לנו מתחת העור, לפעמים בלי שנשים לב בכלל. קורה שאנשים שומעים שיר כשדעתם מוסחת, ואחרי זמן מתחילים לזמזם אותו מבלי לזכור בכלל האם שמעו אותו בנסיעה באוטו, בבית הקפה השכונתי או בספונג'ה בצבא לפני חצי עשור. אירוע דומה אירע גם סביב השיר Stairway to Heaven של לד זפלין, שהואשם בפלגיאט על ידי להקת רוק אחרת מאותה תקופה בשם Spirit. האירוע הזה היה אפילו משמעותי יותר, כי השיר המדובר הוא אחד השיר הכי נשמעים ואהודים בעולם הרוק מזה כמה עשורים, והוא מזוהה עם הלהקה במיוחד. אפשר לחוש את הדמיון בעת ההאזנה לשיר Taurus של Spirit, שממנו הואשמו לד זפלין שגנבו את התווים, אבל מנגד קשה לומר אם הייתה כאן השפעה אמיתית.

בסצנה המקומית – השיר Toy שניצח עבורנו באירוויזיון הואשם כגנוב. הנושא לא התברר עד תומו בבית המשפט כי הצדדים הגיעו לפשרה, והמאשימים קיבלו חלק מהתמלוגים של השיר. דוגמא עוד יותר מעניינת בהקשר המקומי היא זו השיר 'ירושלים של זהב' מאת נעמי שמר. השיר יצא ערב מלחמת ששת הימים ונכנס לפנתיאון הזמר העברי. בדיעבד התברר, ששיר זה דומה מאד לשיר עם באסקי. מבחינה חוקית הדמיון הטכני לא הספיק כדי להרשיע את שמר בהעתקה, אבל השירים נשמעו כל כך דומים שהחשדות לא סרו ממנה. לפני מותה התוודתה במכתב אישי לבן משפחתה על הרגע הטראגי שבו הבינה שהיא אכן הושפעה משיר אחר בבלי דעת, ושכעת היא מבקשת לפרסם זאת ברבים.

במכתב היא מספרת כי נחמה הנדל הייתה נוהגת לבקר אותה, והן היו מבשלות ואוכלות ביחד, צוחקות ושרות. באחת הפעמים נחמה שרה לה שיר ערש באסקי (מאזור ספרד), "והוא נכנס לי באוזן אחת ויצא מהשנייה". בשנת 67', כשרצתה לכתוב את ירושלים של זהב "כנראה שהשיר ההוא זחל אלי בלי דעת". היא בכלל לא העלתה בדעתה שהייתה עליה השפעה כזו, אלא שכמה שנים אחרי שיצא השיר: "נזכרתי בבעתה שאכן נחמה שרה לי בשעתו משהו כזה". והיא מוסיפה: "אני חושבת את כל העניין לתאונת עבודה מצערת, עד כדי כך מצערת, שאולי בגלל זה חליתי".

חכמת היהדות מעודדת אותנו לשים לב למקורות ההשראה שלנו, באופן שיעזור לנו שלא לפגוע בזכויות יוצרים מבלי משים. בגמרא נקבע כי: "כל האומר דבר בשם אומרו - מביא גאולה לעולם".

גניבת זכויות יוצרים מתרחשת כשאדם רוצה להציג את עצמו כמחדש, לייחס לעצמו את היצירה, אם מתוך אינטרס כלכלי או רצון להכרה. החוק אומר רק שעליו לעשות זאת כשהוא באמת המחדש ואסור לו לשקר בעניין זה. אולם, הרעיון היהודי של "האומר דבר בשם אומרו" אומר שעצם ההתכווננות צריכה להיות אחרת. אדם לא צריך לחפש איפה הוא המחדש, אלא להפך – לחפש איפה נאמרו הדברים לפניו. עליו להכיר בכך שהוא חלק ממסורת, חלק מתרבות, ולהכיר טובה לקודמים לו, שבזכותם יכול היה ליצור מה שיצר. "להגיד דבר בשם אומרו": לא רק כדי לא לצאת גנב, אלא כאידיאל.