מה קורה כשצד אחד מידי חונק ולא נותן מרחב מחייה?

"קשה לי", היא אמרה. "הוא פשוט לא נותן לי מרחב".

בגיל 40, מוקפדת ומאופרת – אולי מעט יותר מידי. הוא ישב לידה קצת מרושל, וכמה עשרות קילוגרמים יותר כבד ממנה. היא טוענת שהוא לא מבין מה היא רוצה, עד שהיא מתחילה לצעוק.

"מה הכוונה?", שאלתי.

"זה גם מה שאני שואל", אמר.

"לא דיברתי איתך", אמרה, "דיברתי עם המטפל".

"יש לי זכות לדבר", אמר, "זה לא רק הטיפול שלך, תמי".

עמי ותמי. כך אני קורא להם ביני לבין עצמי. בעצם הם עמוס ותמר, אבל לפעמים הם נשמעים לי כמו עמי ותמי, הילדים שאבדו ביער.

"רגע רגע ילדים". אמרתי, "מה קורה כאן?".

"מה שתמיד קורה", אמרה, "אנחנו רבים כי אני מרגישה שהוא חונק אותי ולא נותן לי מקום. בסופו של דבר, אני מתפוצצת ואומרת דברים שאחר כך אני מצטערת עליהם, אבל באותו הרגע אני מרגישה שאין לי בחירה. אין לו שום גבול. הוא לא מבין שהוא מתחיל במקום מסויים ואמור להיגמר במקום מסויים". היא הביטה בו ואז התיקה את מבטה חזרה אלי, "הוא משתלט לי על כל העולם, לא נותן לי להשלים משפט. תמיד יש לו מה להגיד. תמיד זה חייב להיות קשור אליו". היא עצרה לרגע ודמעות הציפו את עיניה,‪ "אני מרגישה חנוקה. חנוקה לגמרי".

הוא הפנה את מבטו הרחק ממנה.

"זה נכון?", שאלתי אותו.

"אני לא יודע", אמר והישיר מבט אלי, "אכפת לי ממנה. אתה מבין?".

הנהנתי. חשבתי לעצמי – אולי יותר מידי, ואולי הוא לא מודע לכמה דברים.

"לא אכפת לו ממני", אמרה, "אכפת לו רק מעצמו. אני, אין לי חיים, אתה מבין את זה? הוא לא רוצה שאני אדבר יותר מידי עם חברות שלי, כי זה לוקח את הזמן שלנו ביחד. הוא לא רוצה שאפתח לעצמי חיים, כי זה בא על חשבונו. אני מרגישה שאני מתה. ולא אכפת לו בכלל".

"זה לא נכון". הוא אמר, "מאד אכפת לי. אני משתדל לשמח אותה. רבנו אתמול בלילה. כפי שאתה רואה המריבה לא הסתיימה. היא אמרה שהיא צריכה שקט ממני, קצת זמן לעצמה".

תמי נראתה כמו ציפור פגועה, מכונסת בעצמה. עמוס נראה קצת מבולבל, אובד עצות.

"אז הנה", אמר בנימה מנצחת, "הזמנתי לנו הבוקר חופשה באילת, והיא??".

"לא רוצה אילת!", אמרה ושילבה את ידיה, "לא רוצה. אני צריכה מרחב, לא חופשה באילת. לא הבנת את זה עדיין?!".

"היא קצת היסטרית היום", אמר בנחת.

שיערתי שגם הקטע הזה שהוא בנחת משגע אותה, אבל אמרתי לעצמי שזה לא הנושא של היום, אלא אם היא תעלה את זה.

"אני מבין", אמרתי.

"מה יש להבין?", אמרה, "הוא מדבר שטויות. במקום להתעסק עם עצמו הוא מתעסק איתי".

"מה זה להתעסק עם עצמו?", שאל, "מה את רומזת?".

היא הפנתה את ראשה הרחק ממנו, "למשל הדיאטה".

"איזה דיאטה?", שאלתי.

"בדיוק שאלה טובה, איזה דיאטה", אמרה.

"אני אתחיל", אמר וליטף מעט את בטנו. "אני מתכוון להתחיל דיאטה. בקצב שלי".

"מתי?", שאלה.

"אל תתערבי לי בחיים".

"יש לך קושי עם גבולות?", שאלתי.

"למה אתה חושב כך?", שאל.

"ברור", אמרה בחיוך.

"אשתך חושבת כך".

"ביננו, זה לא כל כך מעניין אותי מה היא חושבת. עם כל הכבוד".

"אתה לא מתבייש להגיד את זה ככה? עוד מולו?!", שאלה.

"אמרת להוציא את הכביסה החוצה, אני מוציא אותה החוצה מותק. לא רק לך מותר לרדת עלי".

האמת שזה לא הפתיע אותי. הוא כל כך רגיש אליה, כל כך אכפת לו ממנה – כל עוד שהיא עושה ואומרת בדיוק מה שהוא רוצה. למעשה, מה שהיה חסר לו ביותר היא הפרדה. להבין כפי שהיא אמרה לו בדיוק – איפה הוא נגמר והיכן היא מתחילה. מרכיב בסיסי ופשוט בגבולות – הגבול מציין איפה כל דבר מתחיל ומסתיים, זוהי המהות של הגבול. כשאנחנו לא מוכנים להגביל שום דבר, אנחנו לא יוצרים לו כלי ולא נותנים לו מרחב. היה ברור לי שהוא לא רואה את זה. לא מתוך רוע לב. לכל אחד מאיתנו יש את האוטומטים שלו, את נקודות העיוורון שלו. אצל עמוס זה היה ההבנה שהוא צריך להרפות, לשים לעצמו גבולות גם בקשר עם אשתו. לתת לה את המרחב שהיא כל כך משוועת אליו.

"חשבתי שאמרת שאכפת לך ממנה".

הוא עצר ובהה בי.

"את מרגישה שאין לך מרחב?", שאלתי אותה.

"לגמרי".

"את מרגישה שהוא כל הזמן משתלט לך על הזמן ועל החיים?".

"בדיוק!", אמרה.

"רגע רגע", אמר, "מה זאת הקנונייה נגדי עכשיו? פתאום אני הבעייתי?".

"מוציאים את הכביסה מותק", אמרה וחייכה. "הוא הורס לי את החיים, אתה מבין באיזה מציאות אני חייה?".

הוא הפנה את מבטו הרחק ממנה.

"מה רצית להגיד?", שאלתי אותו.

"אני לא מבין מה קורה כאן", אמר, קולו מעט חנוק. "אני מנסה לעזור לה בחיים כמה שאני יכול, לתת לה את כל מה שהיא רוצה, ואז פתאום הכל כאן מתהפך ויוצא שאני הבעייתי, שאני זה שהורס לה את החיים".

הבטתי בו. הוא באמת לא מבין. אני מכיר את עמוס כבר מספיק זמן, הוא בנאדם טוב.

"אתה מכיר את המושג אמא חונקת? אמא שרוצה יותר מידי טוב לילדים שלה וחונקת אותם בדרך?".

הוא משך טישו מהחבילה שהיתה מונחת מולם וקינח את אפו. הוא משך בכתפו ואמר, "ברור, אמא שלי היתה ככה".

"יופי", אמרתי, "ואיך הרגשת בתור ילד?".

"נורא".

"אבל אמא שלך רצתה את הטוב בשבילך, היית חשוב לה".

"אולי".

"אז מה היתה הבעיה?".

"הבעיה עם אמא שלו...", התחילה להסביר.

"תודה, אני אסתדר לבד", אמרתי לה. "אז מה היתה הבעיה?", שאלתי אותו שוב.

"לא היה לי מרחב משלי", אמר. "היא כאילו פרצה את כל הגבולות שלי. הרגשתי שאני חיי בסוג של טרור. היא אמא טובה, אני בטוח שהכוונות שלה היו טובות, אבל...".

"יכול להיות שאתה עושה את זה לאשתך עכשיו?".

"אני?!", הוא הזדעק, "על מה אתה מדבר?".

"אני שומע ממנה שהיא מרגישה חנוקה, שאין לה מרחב".

"אבל אני נותן לה הכל!".

שתקתי לרגע. "ואמא שלך?", שאלתי, הוא הביט בי בעניין, "מה היא נתנה?", הוספתי.

"הכל", אמר לעצמו והשתתק.

שתקנו כולנו לרגע. אשתו נאנחה. הוא הנהן.

"אז מה אני עושה עכשיו?", שאל.

"אולי אתה צריך להתחיל לתת לה משהו שלא חשבת עליו".

"מה?", הוא שאל.

"מרחב".

היא הנהנה. הוא חייך ואמר, "אני מחייך ממבוכה. אני... תדעי לך שאני ממש מצטער", אמר אליה, "לא היה לי מושג כל ה... כל מה שאנחנו מדברים עליו כאן. אני...".

היא הנהנה ואמרה, "זה קשה לי לשמוע את כל זה, ומאד כואב לי, אבל אני מרגישה קצת תקווה. לפחות הדברים נאמרים כאן בצורה ברורה. אבל זה עדיין לא פותר את זה".

הם הביטו בי.

"נכון", אמרתי, "זה לא פותר את זה, אבל זאת התחלה".

"אז מה אני עושה??", שאל. "איך אני נותן לה מרחב?".

"איך נותנים למישהו מרחב?", שאלתי.

"מצמצמים את עצמך?".

היא הביטה בו בהפתעה. "שמעתי את זה באיזה הרצאה", הוא התנצל, "אבל משהו כזה, לא?".

"אתה צודק", אמרתי. "בזה שאתה מגביל את עצמך, מצמצם את מה שאתה רוצה לתת לה ולהיות איתה וכל זה – כך נוצר המרחב שהיא כל כך זקוקה לו".

"נשמע טוב", אמר, "אני בטח אשכח את זה ברגע שאצא מהחדר הזה".

"אל תדאג", אמרה, "אני אזכיר לך".