אוהבים ליצור? קבלו עצה שתעלה את התפוקה שלכם משמעותית

אחד הפלאים של דורנו הוא האופן בו תוך שנים ספורות התכנס העולם כולו לתוך מכשיר אחד קטן, שכל אחד נושא איתו לכל מקום. בעבר אדם שרצה לכתוב מכתב או מאמר היה הולך לחדר הכתיבה, מתיישב על שולחן כתיבה, שולף דף ועיפרון (או קסת דיו), ומתיישב לרשום. אם רצה להאזין למוזיקה, היה צריך להטריח את עצמו לאולם הקונצרטים, לצאת לרחוב לשמוע נגנים, או לרדת לסלון ולבקש מאחד מבני הבית שינגן בפסנתר (אם היה פסנתר והיה מי שידע לנגן עליו). אם רצה לשוחח עם חבר, היה עליו ללכת לבית שלו, לכיכר השוק, למגרש המשחקים, או למקום מפגש אחר. לכל הפעילויות היה מקום מיוחד להן וההפרדה הייתה ברורה. היום, לעומת זאת, כתיבה, שיחה, מוזיקה, ועוד פעילויות רבות שהיו נפרדות, נמצאות כולן בכיס הקטן, מכונסות יחד. ההתכנסות הזו הביאה איתה את ברכת הזמינות של המידע, אבל היא מגיעה גם עם בעיה בצידה. אין הפרדה בין הפעילויות השונות, בין עיקר וטפל, בין חשוב ושולי, בין בעל ערך וזול.

ההבדל בין פעילויות שונות לא מסתכם רק בשאלה מה התוכן אותו אנחנו צורכים או יוצרים, אלא בהתכווננות שאנחנו באים איתה אליה, ב-state of mind שיש לנו במהלך הצריכה או היצירה. יש פעילויות שמאופיינות בפסיביות ובטלה, ויש פעילויות של אקטיביות וערנות. יש פעילויות שדורשות מרץ וקצב, ויש פעילויות שדורשות שלווה והעמקה. הקשבה ליצירה מוזיקלית לא דומה לצפייה ב-reel, וקריאת מאמר מעמיק לא דומה לקריאת סטטוס בפייסבוק. את ההבדל הזה הבינו אנשים לאורך ההיסטוריה, כשהקדישו מרחבים שונים לכל עיסוק, ועיצבו את המרחבים האלה בהתאם. לא דומה ישיבה בתיאטרון לישיבה בבית קפה. לא דומה ישיבה בקולנוע לישיבה במשרד. לא דומה ישיבה בחדר הכתיבה לישיבה בחדר האורחים. המרחב לא מעוצב רק בצורה פונקציונלית, אלא גם באופן שיוצר את התנאים החיצוניים והאווירה שעוזרים לנו להתכוונן לפעילות בה אנחנו מבקשים לעסוק. משנה מקום משנה מצב. חשוב ליצור הפרדה בין תחומי הפעילות השונים שלנו. מעל הכל, כשאנחנו באים ליצור, חשוב לארגן לעצמנו סביבה שתבטא את המנטליות המתאימה ותעזור לנו להתכוונן לתהליך היצירה.

על ההתכווננות לתהליך היצירה אפשר ללמוד מרעיון 'קידוש הקולמוס' שמופיע בדברי המקובלים. רעיון זה מופיע באריכות בדבריו רבי משה אבן מוסא, רב, מקובל ומשורר, שחי בראשית במאה ה-18, למרגלות הרי האטלס. אביו, רבי אברהם אבן מוסא, היה גם הוא רב מקובל ומשורר, שכתב חידושים לתורה, לתלמוד ולקבלה. לצד זאת, הוא גם הירבה לתאר בכתביו ומכתביו את חיפושיו אחר השראה ו'רוח הקודש'. אחד ממקורות ההשראה שלו היה חלומות הלילה. "כל זה נאמר אלי אתמול בחלום הלילה", הוא כותב על אחת התובנות שזכה להן, "כי על משכבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי, לעמוד על הבנת המאמר הזה, ורעיוני על משכבי עלו, כי בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו".

גם בנו, רבי משה, עסק, לצד יצירתו הרוחנית, בשאלה כיצד זוכים להשראה. אחד ההיבטים המעניינים בדבריו הוא היחס בינו ובין הקולמוס (נוצת הדיו) שלו – הכלי באמצעותו מתבצעת היצירה. ברגעים של השראה, היה מרגיש את הקולמוס שלו כותב בעצמו. "והקולמוס, בלי ידיעתי ומחשבתי, עשה שיר זה", הוא כותב על אחד משיריו. את אחת הפעמים שקם באמצע הלילה לכתוב הוא מתאר במילים: "ויהי בחצי הלילה, נתעברה בו בקולמוסי רוח חדשה". הדברים לא נכתבו רק כמטאפורה, והקולמוס סימל עבורו את רגעי ההשראה של היצירה, שבהם החידושים והחכמה נובעים ממנו בטבעיות, כביכול, שלא ברצונו – תהליך שיוצרים רבים מעידים על עצמם שחוו.

בשם החשיבות הרבה שייחס לקולמוס, בתור סמל היצירתיות שלו והכלי דרכו רוח הקודש שורה עליו, הוא היה מייחד לו טקס מיוחד, שנקרא בפי המקובלים: 'קידוש הקולמוס'. בטקס זה האדם מרטיב את הקולמוס בדמעות שבעיניו, כביכול מעניק לו את ההתרגשות שבליבו, כדי שיבטא אותה על הדף. לחלופין, הוא יכול להעביר אותו בפיו, כביכול מטיל עליו את השליחות לדובב את אשר בליבו באמצעות הכתיבה. יש לשער שאותו קולמוס עצמו שימש את רבי משה גם להנהלת חשבונות, כתיבת מכתבים, ושאר עיסוקי חולין רגילים. 'קידוש הקולמוס' הוא טקס המייצר הפרדה בין שאר העיסוקים ובין הייעוד המרכזי שלו – כתיבה ויצירה רוחנית.

האב והבן אבן מוסא יצרו את יצירתם בעיקר סביב כתבי הקודש, ומתוך אמונה דתית, אולם מדבריהם ניתן ללמוד תובנות התקפות ליצירתיות בכל תחום. מטקס 'קידוש הקולמוס' נוכל ללמוד גם אנחנו לארגן לעצמנו את מה שג'ון קליז כינה "נווה מדבר של יצירתיות" (oasis of creativity). קליז הוא אחד מהיוצרים החשובים של המאה ה-20, שנודע בעיקר בזכות הסדרה מונטי פייטון, אותה יצר עם חבריו. בהרצאה שמסר ב-1991, שיתף תובנות שלו על יצירתיות. אחת ההבחנות המרכזיות בהקשר הזה, היא בין 'תודעה פתוחה' ל'תודעה סגורה'. הרבה חידושים התגלו במהלך מחקרים מדעיים, הוא טוען, בעקבות טעויות, כשלים, וסטיות לא מכוונות, שסטו מהתוכנית המקורית של המחקר. אדם עם תודעה סגורה, אומר קליז, היה ממהר לתקן את הטעות הזאת ולהמשיך כרגיל. בניגוד אליו, אדם עם תודעה פתוחה מסתקרן ומתעמק בטעות, וכך זוכה לתובנות וגילויים חדשים.

תודעה פתוחה היא יותר מהרהרת, מתחבטת, משחקת, ונעה באיטיות, ואילו תודעה סגורה להוטה אחר פתרונות, נעולה על המטרה וחסרת סבלנות. שני סוגי תודעה אלו הפוכים, ועבור אותו מעבר בין סוגי התודעה, מעבר הדרוש ליצירתיות, ממליץ קליז ליצור מקום וזמן מיוחדים המוקדשים לתודעה פתוחה.

כדאי ליצור תנאים חיצוניים שמבדלים את האדם מעיסוקי היום יום, ומאותתים לו שעכשיו השעה לשכוח מהדאגות ולהתעמק בבעיות הגדולות שמעניין אותו לפתור. בימינו, כשכל העיסוקים מרוכזים במכשיר אחד קטן, האתגר הזה גדול אף יותר, והחשיבות של 'קידוש הקולמוס'  ויצירת האות לשינוי פאזה פנימית, היא עניין שלא כדאי לוותר עליו.