כך המוזיקה מנגנת עלינו: שפת הקסם של עולם הנגינה

אחד הנושאים המסתוריים ביותר שהמדע טרם פענח, הינו סוד קסמה של המוזיקה. ד"ר אוליבר סאקס, שהיה נוירולוג נודע באנגליה ובאמריקה, כתב בספרו "מוזיקופיליה" על אדם ששמו קלייב וירינג, מיוזיקולוג שלקה בזיהום מוח הרסני. הוא לא הצליח לזכור שום דבר ליותר מרגעים ספורים. אשתו מספרת שמצאה אותו פעם מחזיק שוקולד ביד אחת, ובידו השנייה מסיר ומחזיר את עטיפתו, שוב ושוב, מתלהב לגלות אותו בכל פעם מחדש. היו רק שני דברים שלא אבדו מזיכרונו – האהבה לאשתו ומוזיקה. הוא היה יכול לנגן לאורך זמן את אותם שירים שניגן כשהיה בריא, כשרונו לא נפגע כלל.

 ד"ר סאקס מסביר את התופעה כך: כשאנחנו זוכרים מנגינה, אנחנו נזכרים בכל תו ברגע נתון, אך אנחנו מסוגלים לזהות אותו רק לפי היחס שלו למכלול: לצליל שהיה לפניו ולצליל שיבוא אחריו. זאת הסיבה שקלייב הצליח להרגיש את רצף הזמן המוזיקלי למרות מצבו הקשה - כל צליל נושא עמו, כמו במרוץ שליחים, את זכר הצליל הבא, וכך, הזיכרון מתאחה בהדרגתיות, ונמשך מתו לתו עד לסוף המלודיה. למוזיקה, אפוא, יש תכונה מיוחדת של חיבור. לעומת המדע, שפעולתו במציאות היא בעזרת כלים של אנליזה, כלומר פירוק והפרדת הגורמים למרכיבים והבנת כל אחד מהם כשלעצמו, המוזיקה מחברת את המרכיבים הבודדים של המציאות, והופכת אותם למלודיות והרמוניות. בסופו של דבר, החיבור הזה מסוגל להדליק נר מנחם, גם אם לזמן קצוב וקצר, בעבור אנשים שאיבדו את זיכרונם והם שרויים בבלבול ואפילה.

קסם נוסף של המוזיקה, שכמעט כולנו חווים בחיינו, הוא ההשפעה של מוזיקה על הרגש. מנגינה טובה מסוגלת לחווט את ליבנו, להפוך אותנו לעצובים או לשמחים יותר, ללא שימוש במילים. השכל שלנו חסר אונים כנגדה, היא פשוט עוקפת את ההיגיון ונוגעת ישר ברגש החשוף. יותר מכך – האם פעם הלכתם ברחוב ומצאתם את עצמכם צועדים לפי קצב של שיר שבוקע מרמקולים של מישהו אחר? אם כן, זה לא צירוף מקרים. מחקרים מוכיחים שמוזיקה מפעילה אזורים במוח שבדרך כלל פעילים רק בזמן פעילות, כגון האזורים הקדמיים בקליפת המוח האחראים על תכנון תנועה. היא לא משתעשעת עם הרגש שלנו בלבד, היא משחקת בכל גופנו כמו בתיאטרון בובות. מוזיקה נכונה במקום המתאים, למשל נגינה קצבית ומרוממת בחדר כושר או זמר רך ורגוע בחדר הלימוד, יכולה להוביל להישגים גבוהים יותר.

 מוזיקה היא שפה חשובה לא פחות ממילים, אבל היא שפה שעובדת במישור שונה לחלוטין. היכן שהמילים מסתיימות, שם המוזיקה מתחילה. תובנה זו גם לא נעלמה מהחוכמה היהודית. מילים ומנגינות שזורות זו בזו לכל אורך ההיסטוריה של עם ישראל. התרבות היהודית ממחישה בבירור שאין כלי יעיל כמו מוזיקה כדי לחקוק בליבנו ובזיכרוננו חוויה משמעותית לטווח הארוך. הרגעים הכי מכריעים בתנ"ך נזכרים עד היום באמצעות שירים. כשחצו את ים סוף, כל העם שר את "שירת הים", ומרים אחותו של משה, נתנה יחד עם שאר בנות ישראל, את הקצב על התופים. לפני מותו של משה, רגע לפני שבני ישראל נכנסו סוף סוף לארצם המובטחת, משה שר להם את שירת "האזינו". כשהביסו את הכנענים שדיכאו אותם, בימי השופטים, דבורה הנביאה סיכמה את הניצחון בשירה.

התנ"ך גם מצביע על כך שניתן להשתמש במוזיקה כדי לרפא את הנפש. כשהדיכאון של שאול השתלט עליו, הוא היה קורא לדוד שינגן לו עד שרוחו תשוב אליו. כאשר מלכי יהודה וישראל ביקשו את עזרת אלישע הנביא, הוא קרא למנגנים כדי להיות במצב רוח המתאים לנבואה. גם היום, אלפי שנים אחרי התנ"ך, החוכמה היהודית לא מסתפקת בטקסט בלבד. השירה היא הכרחית כדי לגרום לאנשים להתחבר לחוויה. יש ניגון שונה לתפילות בימות החול, לשבתות, לתפילות הרגלים ולימים הנוראים. גם לצומות יש זמירות משלהם. אי אפשר לשבת בקריאת מגילת איכה בתשעה באב, ולא להרגיש בנעימה האבלה את דמעותיהם של יהודי כל הדורות המתייסרים על אובדן ארצם ובית מקדשם.

 הרב זקס סיכם את כוחה של המוזיקה בסיפור:" פעם ראיתי מורה מסביר לתלמידי כיתה נמוכה את ההבדל בין קניין גשמי לקניין רוחני. בהדרכתו, הם בנו דגם של ירושלים מקרטון. ואז הוא השמיע ברשמקול קלטות (זה היה בימים הרחוקים ההם) שיר על ירושלים שקודם לכן לימד את התלמידים. בסוף השיעור הוא עשה מעשה דרמטי מאוד: הוא קרע לגזרים את הדגם, וגם את סרט הקלטת. הוא שאל את הילדים:

'עדיין יש לנו דגם?'.

'לא', הם ענו.

'עדיין יש לנו שיר?'.

'כן!', הם ענו".

 מוזיקה היא פלא גדול. גם אם אנחנו יודעים לתאר את השפעותיה, איננו יודעים להסביר מאיפה נובעת עוצמתה. אולם דבר אחד ברור – שיש לה את הכוח לשנות את העולם.  

*מבוסס על מאמרו של הרב יונתן זקס "האזינו – הרוחניות של השיר".