איך מפרידים בין אמן מוערך, לבין דעותיו האנטי-ישראליות?

לא יודע אם שמתם לב, אבל ישראל נמצאת תחת חרם כבר כמעט שני עשורים. אפשר לנסות להתעלם או לטמון את הראש בחול, אבל העובדה היא שישראל היא פרסונה נון גרטה אצל יותר מדי אנשים ומוסדות בעולם המערבי.

בקולנוע, בספורט, בעסקים וכמובן באקדמיה, העסק הזה של להחרים את ישראל פועל כבר שנים בעצמה כזאת או אחרת, ולא שונה מכך הוא עולם המוזיקה.

כמו שכבר כתבתי כאן בעבר באריכות אני לגמרי נגד חרמות. אני חושב שאומנים צריכים ליצור דיון ושיח במקום חרם והשתקה, אבל לצערי זה לא ממש המצב. זה נחמד לקבל כאן אומנים ותיקים בסדר גודל של גאנז אנד רוזס או רדיוהד ואחרים, שאין להם מה להפסיד, אבל אומנים "חמים" מהיום לא תמצאו כאן.

בין אם זה חרם אופרטיבי, או בין את זה חוסר הרצון לגעת בתפוח האשמה הלוהט הזה שנקרא "ישראל", אי אפשר להכחיש שאומנים מעדיפים, במקרה הטוב, להתעלם מקיומנו, ובמקרה הרע להחרים אותנו בגלוי.

בשנים האחרונות, כל כך הרבה אומנים יצאו ועדיין יוצאים נגד ישראל, עד שכבר קשה לעקוב. רק ב-2021 לא פחות מ- 600(!) אומנים חתמו על מכתב גלוי בו הם מתחייבים להחרים את ישראל.

למעשה, אם אני בעצמי אחרים את כל מי שלא אוהב אותנו, כנראה אצטרך להגביל את עצמי להאזין רק לעומר אדם ועופר לוי.

מג'וליאן קזבלנקס, דרך ביורק ועד Big Thief, שהבסיסט שלהם הוא מקס אולארצ'יק (הבן של), כמעט והתרגלתי לגילויים האנטי ישראלים שהם כמעט ועברו לי מעל הראש, עד המלחמה הנוכחית.

לא משנה אם אתם בעד או נגד ישראל, בשביל לצאת נגד הזוועות שבוצעו באזרחים תמימים ב-7 באוקטובר צריך להיות להיות דבר אחד – אנושי.

אם אתה לא יוצא נגד חטיפתם של למעלה מ-240 אזרחים, ביניהם נשים, זקנים ותינוקות(!), אתה לא נאבק עבור חופש, אתה בן אדם קטן ועלוב.

יודעים מה, עזבו אפילו את זה, איך מי שמגדיר את עצמו כ"מוזיקאי" יכול להתעלם מטבח המוני בפאקינג מסיבת טבע?! 300 נערים ונערות נרצחו ונשחטו בעת שרקדו לצלילי מוזיקה. איך אפשר שלא לגנות את זה?

קחו את הפט שופ בויז לדוגמה, צמד הידוע בחיבתו לישראל, שמחובר בנימי נפשו לסצנה האלקטרונית, ואף יצא נגד ה  BDS-לפני ביקורו השלישי (מתוך ארבע!) בארץ. מבין 700 הפוסטים שהם מעלים מדי יום בעד אוקראינה, אי אפשר היה למצוא את הזמן לגנות שחיטה של ילדים ברייב?! זה באמת בלתי נתפס.

חשוב לציין, שבמקרה של פסטיבל 'נובה', הרבה אומנים ולייבלים אלקטרוניים כן גינו את הטבח הנורא, אך חוסר התגובה מצד אומנים בעלי שם עולמי (הפט שופ בויז הם רק דוגמה אחת מני רבים), מכעיס לא רק בגלל הקשר האמיץ שלהם לישראל ולסצנת הרייבים, אלא בגלל שהוא נוגע בנקודה מכעיסה עוד יותר, והיא: חוסר ההתייחסות לאירועים או במילה אחרת - אדישות.

מילא המקהלה האנטי ישראלית הרגילה פוצה את פיה, לזה אנחנו כבר די רגילים, אבל מה שמטריף אותי במיוחד הוא חוסר ההתייחסות הטוטאלי לאירועים מצד אומנים ליברליים, לכאורה, שערכיהם הבסיסיים ביותר אמורים לעלות בקנה אחד עם הערכים שלנו: דמוקרטיה, פלורליזם, חופש וקבלת השונה.

אני לא מצפה מטיילור סוויפט או אוליביה רודריגו, שרחמנא ליצלן, "ילכלכו" את ידיהן בסכסוך, אבל מאומנים אחרים דווקא כן.

כשהאיטי חוותה את רעידת האדמה הנוראית, שגבתה את חייהם של כ-230,000 הרוגים ב-2010, צה"ל היה מהראשונים להעניק סיוע הומניטרי במדינה. היכן עכשיו הפעילה למען האיטי, רז'ין שסיין, מנהיגת "ארקייד פייר" הכל כך ליברלית? מדוע היא ממלאת פיה מים?

גם "הנשיונל" היא דוגמה מעולה, ללהקה ששייכת במובהק לצד הליברלי בפוליטיקה האמריקאית (אפילו לקחו חלק בקמפיין הבחירות של ברק אובמה) שלא צייצה כלום, פשוט כלום על הטבח.

זאת ועוד, ההרכב מונהג על ידי צמד התאומים היהודי, ברייס וארון דסנר, שהפכו בשנים האחרונות לברגים סופר מרכזיים בעולם המוזיקה, שגם הם, פשוט התעלמו מהאירוע כאילו לא קרה כלום.

מדובר באחים שמחוברים ליהדות שלהם (אחד מהם אף מלחין מוזיקה יהודית), שעומדים מהצד ולא נוקטים שום עמדה נגד רצח יהודים ברוטאלי ומזעזע, שמזכיר את הפרעות במזרח אירופה או את השואה.

ואם כבר יהודים ליברלים אקטיביסטים, אז איפה פול סיימון, עזרא קניג, בריאן צ'ייס (יה יה יהז), אדם לוין ועוד רבים אחרים? לעזאזל, אפילו האחיות "חיים", יהודיות גאות ובנות לאב ישראלי, ששיחק כדורגל במכבי יפו, מילאו פיהם מים. הזוי על גבול המטריד.

בנימה זו חשוב להזכיר חלק מהאומנים שכן הביעו איתנו סולידריות, גם אם מתונה, וביניהם U2, מדונה, פינק, סלאש, ג'סטין ביבר, רג'ינה ספקטור, ברברה סטרייסנד ועוד.

כמו רבים אחרים שנושמים מוזיקה מערבית וחיים בישראל, גם אני נמצא בקונפליקט מתמיד בין האזנה לאומנים שאני אוהב לבין דעתם הפוליטית על ישראל.

ברוב המקרים אני מצליח להפריד בין דעתם של אומנים אלה על הממשלה או המדיניות הישראלית, לביננו, המעריצים (הפרדה שגם הם בעצמם, לרוב, עושים, כמו במקרה של ג'וליאן קזבלנקס).

גם אני בעצמי לא מסכים עם המדיניות של ביבי, בן גביר או סמוטריץ', אז גם להם מותר. אבל המלחמה האחרונה היא לא על גישה פוליטית או קונפליקט מדיני, היא על אנושיות נטו. ופה, רבים מהאומנים שאהבתי, אכזבו אותי.

האם יש לנתק את המוזיקה שהאומנים האלה יוצרים לבין דעותיהם הפוליטיות או האישיות? זו שאלה טובה שאין לי עליה תשובה חד משמעית. מה שאני כן יודע להגיד זה, שהמוזיקה שהאומנים הללו יוצרים איננה נוצרת בחלל ריק, ואם האנשים שיוצרים אותה שונאים אותי, או גרוע מכך, אדישים כלפי, אני לא בטוח שאוכל לגמול להם בכך שאאזין למוזיקה שלהם חזרה.

כאמור, אני לא מאמין בחרמות בשום צורה, אבל משהו בתוכי, לראשונה, נשבר, וכמו שמדינת ישראל לא תהיה אותו דבר אחרי השבת השחורה של ה-7 באוקטובר, כך גם אני. ושום מילה על אנטישמיות.

מתוך "מועדון תרבות", בלוג המוזיקה של עמית מלכא