יחסי ארה"ב - ישראל: היסטוריה סבוכה ממה שחשבתם

בימים אלה, כשהחדשות נעות בין זירה מקומית אחת לאחרת, ממלחמה לפליטים, מהתמרון הקרקעי בדרום לנסיון למנוע הסלמה בצפון, הזירה הבלתי-מזרח-תיכונית היחידה, שאנו שבים אליה שוב ושוב, היא ארצות הברית. עוד הבעת תמיכה מהקפיטול. עוד מסיבת עיתונאים של היועץ לבטחון לאומי, ג'ון קירבי, שמעדכן את העולם על המלחמה בעזה ודעתה של ארה"ב על כל שלב בה. עוד סקירות של הפגנות בעד ונגד בערים אמריקאיות שונות.

אמריקה, כך נראה, היא תמיד חלק מהסיפור שלנו. כל ילד יודע לספר על נושאת המטוסים שהגיעה לאיזור, כל מבוגר שמע על חיילי הכוחות המיוחדים האמריקאים שהגיעו לכאן כדי לייעץ בעניין חילוץ החטופים. כשהעולם מבקר את ישראל או מגנה את פעולותיה, הישראלי הממוצע מושך כתף. כשהאו"ם זועם על אסון הומניטרי בעזה, אנחנו מפהקים. הדעה הבינלאומית היחידה שבאמת משנה לנו מגיעה מהכוכבים והפסים. אם אמריקה מתנגדת, אנחנו מודאגים בהחלט. כל עוד היא תומכת? מבחינת ישראל, כפי שמציינים מדינאים ועיתונאים ברחבי העולם במרירות לא פעם, הכלבים נובחים והשיירה עוברת.

למי שרגיל למצב העניינים הזה, בו ישראל מהווה לא רק בת ברית, אלא כמעט שלוחה של ארה"ב במזרח התיכון, קשה לפעמים להאמין שלא כך תמיד היו פני הדברים. אבל אכן, היחסים הנוכחים בין ישראל וארה"ב לא אפיינו את שתי המדינות בכל שנותיה של מדינת ישראל.

תמיכה ואמברגו

בהקמת מדינת ישראל לא שיחקה ארצות הברית תפקיד משמעותי במיוחד. זוועות השואה השפיעו עמוקות על התודעה העולמית, והרצון למצוא מקום מפלט לניצולים, שביקשו לעזוב את אדמת אירופה, הפך את סיום המנדט הבריטי והקמת מדינה יהודית בארץ ישראל לפרויקט שרוב מדינות העולם תמכו בו. בנובמבר 1947 הצביעו רוב החברות באומות המאוחדות בעד תכנית החלוקה שתייסד בארץ ישראל מדינה יהודית לצד מדינה ערבית. ארצות הברית הצביעה בעד ההחלטה, אבל הייתה רחוקה מלהיות היחידה שעשתה זאת. המעצמה הגדולה השנייה, ברית המועצות, תמכה גם היא בהקמת מדינה יהודית.

עם זאת, להארי טרומן, נשיא ארה"ב באותה תקופה, שמור מקום של כבוד בפנתיאון הציוני. דקות ספורות אחרי שהכריז דוד בן גוריון על הקמת מדינת ישראל, הכריז הנשיא טרומן על הכרתה של ארה"ב במדינה החדשה. להכרה המהירה היה ערך מדיני רב. ערך צבאי, לעומת זאת, לא היה לה. היום, כשארה"ב מחמשת את ישראל על בסיס קבוע, קשה להבין עד כמה המצב היה שונה בימי מלחמת העצמאות. עוד ב-1947 הטילה מועצת הבטחון של האו"ם אמברגו בינלאומי על מכירות נשק לכל המדינות שישתתפו במלחמה סביב פלשתין/ישראל. במאי 1950, אחרי שמלחמת העצמאות כבר הסתיימה, ארה"ב בריטניה וצרפת הטילו במשותף אמברגו על מכירת נשק לכל מדינות המזרח התיכון.

מי שבפועל סיפקה את עיקר הנשק לישראל בעשור לאחר מכן הייתה צרפת. בעקבות שיתוף הפעולה בין צרפת וישראל במהלך מבצע קדש, התנערה צרפת מהאמברגו עליו חתמה, והחלה לסייע לישראל באספקת נשק. תקופה זו הגיעה לקיצה מעט לפני מלחמת ששת הימים, אז החליטה צרפת לחדש את האמברגו. אבל אז כבר הייתה ארצות הברית אחראית לחלק נכבד מאספקת הנשק לישראל. היחסים בין ארה"ב וישראל אמנם התדרדרו בעקבות מבצע קדש, אז דרשה ארה"ב מישראל לפנות מיד את מדבר סיני שכבשה – דרישה שישראל נאלצה למלא. אולם, בתחילת שנות ה-60, תחת ממשל קנדי, החלה התחממות ביחסים. קנדי הצהיר בפומבי שארה"ב עומדת לצד ישראל, ואמריקה החלה מוכרת נשק לישראל.

אינטרסים משותפים והסכמי שלום

מלחמת ששת הימים ב-1967 סימנה נקודת מפנה ביחסי ארה"ב-ישראל. ניצחון הבזק של ישראל על שכנותיה הערביות הגביר את משמעותה האסטרטגית בעיני ארצות הברית. הממשל האמריקאי החל לראות בישראל בת ברית חשובה באזור, עם אינטרסים משותפים במאבק בהשפעה הסובייטית ההולכת וגוברת על המדינות הערביות במזרח התיכון.

ב-1973, מלחמת יום הכיפורים העמידה במבחן את חוסנם של יחסי ארה"ב-ישראל. ברגע מכריע במלחמה, החליט ממשל ניקסון  לשלוח רכבת אווירית לישראל עם ציוד שצה"ל נזקק לו נואשות. ארה"ב גם שלמה מחיר על התמיכה הזו, כאשר מדינות ערב הטילו את חרם הנפט במסגרתו צמצמו דרסטית את כמות הנפט שמכרו למדינות המערב והעלו מאד את מחירו.

החל משנות ה-70, ארצות הברית העריכה מחדש את המדיניות שלה במזרח התיכון, ופעלה ביתר שאת להשגת הסכמי שלום בין ישראל לשכנותיה. בסוף שנות ה-70, תחת תיווכו של הנשיא ג'ימי קרטר, נחתם הסכם השלום בין ישראל ומצרים. בשנות ה-90 הייתה ארה"ב שושבינה גם בחתימת הסכמי השלום בין ישראל ואש"ף, שהובילו להקמת הרשות הפלשתינית, ובחתימת הסכם השלום בין ישראל לירדן. במשך העשורים הללו, ארה"ב לא פעם הכתיבה את התנהלותה הצבאית של ישראל (כמו ההימנעות מתגובה צבאית נגד עיראק בימי מלחמת המפרץ הראשונה, למרות 39 טילי הסקאד ששיגר סדאם חוסיין אל ישראל), או הציבה דרישות מדיניות נוקשות (כמו הקפאת ההתנחלות לתקופה ארוכה בימי ממשל אובמה). למרות כל זאת, ועל אף עליות ומורדות במערכת היחסים, מעמד בנות הברית הקרובות והזיהוי הבינלאומי בין ארצות הברית וישראל נשארו על תילם בכל השנים הללו.

בסיס תמיכה רחב

בכל סקר הנערך בארצות הברית, נמצא תמיד כי רוב הציבור תומך בישראל, ורוצה לראות את הממשל מיישם מדיניות פרו-ישראלית במידה כזו או אחרת. מהן הסיבות המובילות לתמיכה האמריקאית בישראל?

הסיבה הראשונה היא זו שהביאה את ארה"ב מלכתחילה לקשור קשרים קרובים עם המדינה היהודית. עבור ארה"ב, ישראל נתפסת כנכס אסטרטגי. מומחים צבאיים אמריקאים מכנים אותה לפעמים 'נושאת המטוסים שאי אפשר להטביע'. בניגוד לשאר מדינות האזור, על נאמנותה של ישראל ניתן לסמוך, וארה"ב יודעת שתוכל להציב בה חיילים ומשאבים צבאיים לצרכיה בכל עת שתרצה. ישראל גם מספקת לארה"ב מודיעין רב ערך המשמש אותה בזירות השונות איתן היא מתמודדת, ומשתפת פעולה בפיתוחים צבאיים טכנולוגיים שמשמשים גם את הצבא האמריקאי.

מעבר לאינטרס האסטרטגי, עם זאת, ישנן שתי קבוצות אוכלוסייה משמעותיות בארה"ב, שהדאגה לישראל היא אייטם הממוקם גבוה באג'נדה שלהם. הקבוצה הראשונה היא יהודים אמריקאים – ודווקא בקבוצה זו זוהתה חולשה בתמיכה בישראל בשנים האחרונות. למעשה, לפחות עד הטבח בשמחת תורה, לאחרונה מצאו סקרים, כי הדאגה לישראל היא ערך עליון בעיקר בקרב יהודים דתיים בארה"ב. הקבוצה השנייה, הגדולה בהרבה, היא זו של נוצרים אוונגליסטים שתומכים במדינת ישראל, שכן הם מאמינים שהתנ"ך מצווה עליהם לעשות זאת. אנשי קבוצה זו מצטטים תכופות את הפסוק בבראשית, שבו אלוהים אומר לאברהם: "ואברכה מברכיך ומקלליך אאור". כלומר, שמי שיברך את אברהם יתברך בעצמו ומי שמקלל אותו – יתקלל. על בסיס זה דורשים כמרים אוונגליסטים באוזני צאן מרעיתם זה עשרות שנים, כי לארה"ב יש חובה קדושה לסייע לישראל: אם היא תסייע לישראל היא תתברך, ואם לאו, תביא חורבן על עצמה.

לבסוף, ישנם אמריקאים שתמיכתם בישראל אינה מונעת מסיבות דתיות או משיקולים אסטרטגיים, אלא מהזדהות איתה כדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. עבור תומכים אלה, קיומה של מדינה ליברלית השומרת על זכויות האדם בין שלל המונרכיות והמשטרים המדכאים באזור, הוא בפני עצמו סיבה לתמוך בה.

האם התמיכה האמריקאית תמשיך לנצח? קשה לדעת. סקרי דעת קהל מצביעים על כך שהדור הצעיר יותר, במיוחד אלה שמתחת לגיל 24, מגלה יותר אהדה לפלשתינים מאשר לישראל. שורה של הפגנות בקמפוסים מאז אירועי שמחת תורה הראתה גם, שבמעוזי אליטה מסוימים, כמו המכללות היוקרתיות, תמיכה בישראל יצאה מזמן מהאופנה, והוחלפה בקריאה לפירוקה המוחלט לטובת פלשתין המשתרעת 'מהנהר עד הים'. גם בשדה הפוליטי, לצד התמיכה שעדיין קיימת באופן כללי, אפשר לשמוע סנטורים וחברי קונגרס דמוקרטים הקוראים להפסקת אש בטרם חמאס החזיר את החטופים, ובטרם הושגו מטרותיו המבצעיות של צה"ל.

אולי, אכן, אנחנו עדים לשינוי כיוון משמעותי. אולי, כפי שמציעים פרשנים מסוימים, ג'ו ביידן הוא הנשיא הדמוקרטי האחרון שתומך בישראל באופן כה ברור. אבל יצפון אשר יצפון העתיד, בהווה, העולם עדיין תופס את ארה"ב וישראל כבנות ברית בעלות מערכת יחסים הדוקה, הפועלות בשיתוף פעולה.