התלמידים היו אדישים לניקיון, אז המורה החליט להביא את המנקה לכיתה

כשהייתי בכיתה י', היה לנו שיעור גמרא שגרם לנו לעוף: דיברנו ותקפנו מכל הכיוונים את המושג 'יאוש מדעת'. בסיומו הרגשתי שכולנו עלינו קומה. יכולנו לגעת בשמיים. פתאום התנתקנו מכל הסדרות והטלוויזיה, ונהפכנו לבני אדם גדולים יותר. אולי זו הסיבה מדוע שום דבר לא הכין אותי לתגובה של מנקת הכיתה, שנאנחה ופלטה בתסכול: "חיות!".

הסתכלתי על הכיתה שלנו, היא באמת נראתה הפוכה. המון נייר טואלט ושקיות בכל מקום. לא עשינו דווקא, ובוודאי שלא היינו רעים, אבל למי בכלל יש זמן להתחיל ולאסוף שקיות, כשיש לנו על הראש דברים כל כך נשגבים?

בכל פעם שאני שומע על עוד ועוד סיפורים של מנקי כיתות, שמתוסכלים מחוויית הניקיון שהתלמידים משאירים להם, אני נזכר במנקה הזו, שבמילה אחת הצליחה לתמצת את כל העניין: אתה יכול עד מחר להרגיש שאתה עף ולדבר על נושאים ברומו של עולם. לדסקס שעות על חזון בית הספר ועוד מילים יפות של מעוף ויצירתיות, חדשנות והכלה. אבל תכלס, אם לא דאגת שהשקית אוכל שלך תושלח לפח, לא רק שלא עשית כלום, אלא גם יצאת בן אדם מזה קטן.

אז מה עושים? איך אפשר לגרום לתלמידים לנקות יותר ברצינות את הכיתה? לחשוב על הלב והנשמה של המנקה? על האישיות שלו?

הנה רעיון נפלא שקיבלתי ממחנך בשם אביחי לוי:

"נתקלתי בכיתה שלי בתופעה שהטריפה אותי לגמרי: לתלמידים לא היה אכפת מהניקיון בכיתה. הם היו מסוגלים לראות לכלוכים מכל הסוגים, ולדלג מעל לשאריות נייר טואלט ולשקיות, כאילו הם אוויר. היה נראה מהצד שהם פשוט לא רואים את הלכלוך, בגלל שלמחרת הוא גם ככה נעלם כבדרך קסם, אז בשביל מה לטרוח.

היה להם ניתוק מוחלט מהידיעה שיש מישהו, בשר ודם, צלם אלוהים, מנקה שיכול להיות גם סבא או סבתא שלהם, שמנקים את הלכלוך שלהם. שהגב יכול לכאוב להם בגלל שהם משליכים את הטישו הזה לרצפה. רציתי להאמין שהאדישות שלהם לא נובעת מרוע, אלא סתם מתוך חוסר ידיעה. אז החלטתי לעשות מעשה: להקדיש שני שיעורים לטובת העניין. השיעור הראשון יהיה מפגש של התלמידים עם המנקה, והשני יהיה הסקת מסקנות בעקבות השיעור הראשון.

דיברתי עם אב הבית, שישאל את המנקה אם מתאים לו להגיע אלינו לכיתה, המנקה הסכים. בשעה היעודה הוא נכנס, והתלמידים לא הבינו מי זה ומדוע הוא נכנס לכיתה. הסברתי להם שזה המנקה. למען האמת גם אני הופתעתי מהחזות שלו. הוא הגיע במדי א', עם חולצה מכובדת, ונראה באותו רגע כמו בנקאי או עורך דין. כל כך רחוק מהדימוי שיש למנקה. התלמידים שמעו בן כמה הוא...73. יכול להיות גם סבא שלהם.

ואז המנקה אמר לנו שהוא עבד בתור נהג הסעות מעל 40 שנה, הסיע בעיקר חיילים, והשתתף ברוב מלחמות ישראל. הוא חיפש לאחר שיצא לפנסיה הכנסה נוספת, ולא מצא שום דבר בתחום שלו, ואז הגיעה ההצעה לעבודה בניקיון והוא החליט שהוא הולך על זה. הוא היה בצבא חובש קרבי, שירת שנים בחיל האוויר בבסיס רמת דוד, ואז שיתף שעבר משהו לא פשוט בצבא. הבנו שהוא סוג של הלום קרב.

התלמידים הוקסמו מהידע שלו, והחלו לחקור אותו יותר על המלחמות בהן השתתף. הוא סיפר להם איך היה בלבנון, ואיך היחידה שלו נכנסה לבתים של בכירים בצבא הלבנוני, והקפידו לא לגעת ולהרוס שום דבר.

כששאלתי אותו אם יש לו איזו בקשה מהתלמידים, חייך במבוכה ואמר: "הם ילדים מתוקים. רק הייתי שמח אם הייתם מקפידים יותר לזרוק את הלכלוך לפח ולא לרצפה. יש לי בעיות בגב וזה החלק שהכי קשה לי".

התלמידים היו בהלם. פעם ראשונה שהם ראו שיש ל'קסם' הזה שמנקה להם את הכיתה פנים, סיפור וגוף. ועוד סיפור חיים כל כך מרשים.  בשעה השנייה של השיעור החלטנו שאנו ממנים תורני ניקיון שיהיו אחראיים בכל יום להשאיר את הכיתה במצב הכי טוב שאנחנו יכולים, בשביל לחסוך כמה שיותר מאמץ וכאב למנקה.

ממליץ לכל מי שיקרא את המכתב, לאמץ מפגשים מהסוג הזה, ולתת לתלמידים ולילדים להבין שדברים לא נופלים משמיים, ומאחורי כל עבודה שמישהו עושה עבורנו, מסתתרת נשמה עם סיפור חיים".