מי היה האיש שטבע את המונח "ג'נוסייד", ומה הוא חשב על הציונות?

אל הזירה הצבאית וההסברתית של ישראל, הצטרפה בשבוע שעבר זירה נוספת – המשפטית. כתב אישום שמוגש נגד מדינת ישראל בערכאות הבינלאומיות – מוטה וחד־צדדי ככל שיהיה – מציב אתגר נוסף בפני המדינה. מאחורי הסעיף שבמסגרתו מאשימים את ישראל, סעיף הג'נוסייד, ישנה עלילה מרתקת ורבת תהפוכות, שבמרכזה דמותו של יהודי, חוקר, משפטן, מהגר שנמלט מהנאצים, ולאחרונה התגלה שאף היה ציוני נלהב בצעירותו. רפאל למקין הוא אחד מהמקרים הנדירים שבהם משפטן הופך אחרי מותו לאייקון תרבותי. סיפורו של למקין והנצחתו יכולים לשפוך אור על היחסים המורכבים בין מדינות ריבוניות ומוסדות בינלאומיים, ועל מה שיקרה בשבועות הקרובים בהאג.

למקין נולד בשטח בלארוס, אז חלק מהאימפריה הרוסית, בשנת 1900, להורים ממוצא יהודי־פולני. אביו היה חקלאי ואמו הייתה אשת אשכולות משכילה, שבזכותה זכה רפאל הקטן לחינוך ברמה גבוהה. בשנות ה־20 למד משפטים, ובהמשך לימודיו החל לגלות עניין במקרים של רצח עם בעת החדשה. הוא חקר את רצח העם הארמני בידי הטורקים, ואת 'טבח סימל' בו טבחו העירקים במיעוט האשורי שחי ביניהם. בזמן מחקריו טרם ידע, כמובן, שגם העם שלו עצמו יפול בקרוב קורבן לזוועות מעין אלה. כשגרמניה פלשה לפולין ב־39' למקין התגייס לצבא הפולני, ונפצע במלחמה. הוא נמלט מהגרמנים, תחילה לשוודיה ומשם לארצות הברית.

בשנים הבאות נחשפו לעולם אט אט זוועות השואה, שבה נספו גם עשרות מקרוביו של למקין עצמו. בזכות הידע שלו במשפט בינלאומי הוא צורף למחלקת המלחמה האמריקאית כיועץ ליחסים בינלאומיים. בתקופה זו הקדיש את מחקריו להבנת מה שהתרחש בשואה, שהצטרפה למקרים אחרים של רצח עם שכבר הכיר. בחיבור שכתב על כך בשנת 44' – "שלטון מדינות הציר באירופה" – טבע את המונח "ג'נוסייד", הלחם של המילה היוונית 'ג'נוס' (גזע או שבט), והמילה הלטינית 'סייד' (להרוג). מחקרים אלה נכתבו עוד בטרם נודע היקף הזוועות האמיתי שביצע המשטר הנאצי, אבל למקין הבין מוקדם יותר מרוב הציבור לאן נושבת הרוח הנאצית.

מחקריו של למקין לא נשארו על הנייר בלבד. הם שימשו בסיס תיאורטי לסעיף האישום נגד רצח עם בדין הבינלאומי. במשפטי נירנברג, בשנים 1945־1946, שימש סעיף זה כבסיס המשפטי להאשמות נגד הנאצים שנשפטו במסגרתם. למקין עצמו שימש יועץ לתובע האמריקאי רוברט ג'קסון. "גרמניה הפכה מנהג ברברי עתיק לעקרון שלטוני, על ידי הצבת רצח העם במקום המכובד של יעד מקודש של העם הגרמני" הוא כתב בספרו.

אם יש פנים למאבק הבינלאומי למניעת רצח עם ברחבי העולם, בעיני רבים אלו פניו של רפאל למקין. המשפטן היהודי־פולני הזה הוא מאותן דמויות שעם השנים מקבלות מעמד של אייקון מיתולוגי. אגדת למקין מהווה מקור השראה לפעילי זכויות אדם, כמו גם מוקד מחלוקת בין קבוצות שונות. ארגונים שונים מקצות הקשת הפוליטית ניסו לגייס אותו לשורותיהם, ולמצוא תנא דמסייע בדבריו. גם פעילים אנטי־ציונים בעולם ניסו לראות בו מקור השראה לתפיסותיהם, ולמצוא בכתביו בסיס להתקפות משפטיות נגד מדינת ישראל. אולם גילויים מהשנים האחרונות על חייו המוקדמים של למקין, רומזים שהוא לא בהכרח היה מרוצה מהתיוג הזה.

מפעלו המחקרי והמשפטי של למקין היה כרוך בגורלו האישי, כבן לעם היהודי ולמשפחה שרבים בה נספו בשואה. הוא עצמו כרך בין גורלו האישי ובין מפעלו הגדול, כשהגדיר את האמנה הבינלאומית נגד רצח עם של האו"ם, שנוצרה בהשראת מחקריו, בתור "האפיטף (כתובת מצבה) על קברה של אמי". מחקר מהשנים האחרונות, שנכתב בידי פרופ' ג'יימס לואפלר (Loeffler), מגלה שהזיקה של למקין לגורל עמו מתחילה הרבה לפני התפקיד החשוב שמילא ביצירת סעיפי האישום נגד הנאצים. עוד בצעירותו כסטודנט בגליציה היה חבר בתנועות סטודנטים ציוניות, ובאמצע שנות ה־20 כבר לקח חלק בהנהגה של תנועות אלה. מאמרים שפרסם בעיתונות הציונית והיהודית של התקופה מלמדים על רבדים רבים באישיותו, ששנים רבות נעלמו מעיני אלה שחקרו את דמותו.

במקום להיות "מיעוט לאומי קבוע בארצות זרות", כתב בעיתון בצעירותו, "המשימה של העם היהודי היא [...] להיות רוב לאומי קבוע בביתו הלאומי". שום דבר, הוא מדגיש שם, לא חשוב כרגע עבור היהודים, יותר מאשר ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. "הציונות הכללית מורכבת מרעיון הממלכתיות היהודית. זוהי השאיפה ליצור מדינה יהודית על כל מרכיביה הפוליטיים, הכלכליים והחברתיים. מדינה מורכבת משלושה גורמים: אדמה, עם וריבונות פוליטית [...]". לא רק תחייה לאומית ומדינית של העם היהודי הוא דרש בכתביו, אלא גם תחייה רוחנית. עוד מימי העת העתיקה "ידע ומדע היו למעשה דת שנייה עבור היהודי". אולם בימיו, עם התרחבות ההשכלה בקרב היהודים, דווקא תרבותם המקורית הוזנחה. "באוניברסיטאות באירופה ומחוצה לה, למדנו את כל שפות העולם, עתיקות ומודרניות. ספגנו תרבויות רבות. שתינו מיפיפותו של יפת בלגימות גדולות, בעוד שפת עמנו שלנו, התרבות הגדולה והיפה שלנו, נטשנו וזנחנו."

יהיו מי שיראו סתירה בין הפעילות הלאומית של למקין בשנות העשרים ובין הגותו האוניברסלית בשנות השלושים והארבעים. ייתכן וזו הסיבה לכך שחוקרים רבים התעלמו ממה שכתב בשנותיו המוקדמות, כשניסו להבין את דמותו. אולם לואפלר, במחקר שצוין לעיל, טוען טענה הפוכה – יש קשר הדוק וברור בין הגותו בשתי התקופות. לטענתו, רבים מהציונות המזרח־אירופית נמשכו לרעיון של "חוק בינלאומי", בגלל המטרה הכפולה ששאפו לה עבור העם היהודי. מחד הם רצו לקדם את הרעיון של התיישבות בארץ ישראל, אך מאידך הם רצו לגם הבטיח את גורלם של יהודי התפוצות, שימשיכו להיות מיעוט בארצם. בניגוד לארגונים יהודיים שראו את הפתרון ל"בעיית היהודים" בהשתלבות, בדרך זו או אחרת, בארצות מוצאם, הציונים האמינו שהפתרון היחיד ליהודים הוא בהקמת בית לאומי בארץ ישראל. מאידך, לא היו קיצוניים עד כדי כך שיאמינו שהפתרון הציוני יבטל את קיומה של פזורה יהודית.

שתי הדרישות הללו לא יכלו להיפתר לדעתם, מסביר לואפלר, אלא באמצעות יצירתו של חוק בינלאומי, שיבטיח את זכויות המיעוט של היהודים בכל מקום שהם, כמו גם את הלגיטימציה הבינלאומית של הקמת מדינה בפלסטינה. הפתרון לא נתון בידיה של ממשלת פולין, גם לא בכוחו של הבית הלאומי היהודי – רק מעטפת בינלאומית תוכל לאפשר זאת. "מכיוון שהאופק הפוליטי שלהם השתרע מעבר לאירופה, אל הספירה הגלובלית, אותם ציונים פנו למשפט הבינלאומי, בחיפוש אחר דרך ביניים שתתיך בין פלסטינה ומזרח אירופה, בין לאומיות ובינלאומיות, ובין פרטיקולריות יהודית ופלורליזם תרבותי, אל תוך חזון של משפט בינלאומי." באמצעות תזה מעניינת זו, מקשר לואפלר בין שתי הפאזות השונות בחייו של למקין, ושל ציונים נוספים שהיו בעלי זיקה אוניברסלית.

בימים אלה, כאמור, עומדת ישראל בפני משפט על אותו סעיף עצמו, שיצר למקין. משפטנים רבים סבורים שהטענות של דרום אפריקה הן חד צדדיות ומוטות. אמנם מובאים בהן ציטוטים של פוליטיקאים ישראלים שעולות מהן אמירות מטרידות, אולם כל הפוליטיקאים האלה נמצאים מחוץ למעגל קבלת ההחלטות. המנהיגים בדרג הצבאי והמדיני בישראל דווקא שוללים אמירות מהסוג הזה במפורש, פעם אחרי פעם. גם הטענות העובדתיות של האישום הדרום־אפריקאי רעועות בעיני רבים, שכן הן מתעלמות מההקשר הרחב של הלחימה בעזה, ומאופיו הרצחני של ארגון החמאס שנגדו היא מתנהלת.

אף על פי כן, סוד גלוי הוא שיש הרבה פוליטיקה מתחת לפני השטח, גם במוסדות בינלאומיים, ושייתכן מאד שישפטו השופטים לפי אינטרסים מדיניים, ולאו דווקא באופן ענייני. גם עיון ברשימת המדינות מהן מגיעים השופטים במשפט הנוכחי, לא בהכרח מבשר טובות לישראל. אולם גם מי שכופר בתדמית של בית הדין בהאג כשופט צדק, לא יכול להתעלם מהחשיבות האסטרטגית של הפסיקה שלו. בנות ברית של ישראל, שמעניקות לה תמיכה במישורים רבים, עלולות לסגת מתמיכתן בעקבות פסיקה נחרצת נגד ישראל. לכן טוב עשתה ישראל ששלחה לשם משפטנים ברמה גבוהה, בתקווה להשפיע על התוצאות.