מה עומד מאחורי ההערצה לגיבורי מלחמה?

״פעם״, אמר לי אבא בילדותי, ״כל הילדים היו מתחפשים בפורים לשוטרים או לחיילים״. ״זה היה פעם״, תירצתי , ״כשהמדינה הייתה עוד צעירה ולהגן על המולדת היה דבר מגניב״. כשהייתי ילד, אנשים היו מתחפשים לזמרים וזמרות מפורסמים, לשחקני קולנוע, לחיות אקזוטיות או לתינוקות מגודלים – אבל אני לא זוכר אפילו אחד שהתחפש לחייל. באופן דומה, כשסבתי סיפרה איך כולם נדחפו בתור להילחם בחזית כשהם שמעו שפרצה מלחמת יום כיפור, הערתי בספקנות: ״פעם אנשים היו אידאליסטים. היום אני לא בטוח שזה היה קורה...״.

ובכן, טעיתי. זה קרה. אנשים נהרו למילואים בהמוניהם, שירי ארץ - ישראל נוסטלגיים חזרו להתנגן בכל מקום, ומי יודע כמה שוטרים וחיילים קטנטנים נראה בגני הילדים בפורים הזה. ברור לכל הדיוט שבן יום התחולל פה מהפך תרבותי דרמטי. האם הוא יימשך או לא? זה כבר עניין אחר.

מה עומד מאחורי ההערצה ללוחמים? שאלה זאת נשמעת פשוטה על פניה, אך למעשה יש לה שורשים עמוקים בהיסטוריה. אחת הסיבות העתיקות והנפוצות למעמדם החברתי של לוחמים בכל התרבויות היא התשוקה לכוח. כשם שבג׳ונגל הזאב החזק הוא זה שיוביל את העדר, כך הגיבור האנושי החזק הופך מושא לקנאה והערצה. המיתולוגיה היוונית, שאי אפשר להבין את התרבות המערבית בלעדיה, מציגה אלים רבים בעלי אופי אנושי, תאוות וגחמות יצריות, אך בעלי יכולות עוצמתיות מהם פי כמה וכמה. כך למשל, זאוס, מנהיג האולימפוס, שבכוחו להטיל ברקים ורעמים ולשלוט בשמיים כרצונו, מנצל את כוחותיו כדי לפתותנשים אנושיות ואליליות כשאשתו לא בסביבה. בתרבות המצרית העתיקה סגדו ל״רע״, אל השמש. מה יותר חזק מן השמש? מקור החום של העולם, המחייה או שורף כל יצור, כוכב מסתורי ורחוק שאיש לא יכול להימלט ממנו מן הזריחה ועד השקיעה? רעמסס, אחד הפרעונים החזקים בתולדות מצרים, שיש הסוברים שהוא פרעה המוזכר בספר שמות, האמין שהוא בנו של אל השמש (מסס = ילד במצרית עתיקה. רעמסס = הילד של רע). מתוקף היותו הבן של האבא הכי חזק בשכונה, פרעה שעבד את רוב בני עמו (לא רק יהודים) בתנאי עוני מחפירים והעביד אותם בפרך כדי לבנות לעצמו ארמונות ופירמידות. בשביל כבודו אנשים יכולים למות כמו זבובים, וזה היה בסדר כי יש היררכיה. ועל מה היא מבוססת? כוח. 

חכמת היהדות, לעומת זאת, מציגה סוג שונה בתכלית של גיבורי חיל. המלך הלוחם המהולל של ישראל, דוד המלך, הינו גם נעים זמירות ישראל – אדם בעל רגישות רוחנית ונפש עדינה. אין כמו מאבקו בגוליית כדי להמחיש את הניגוד בין שני טיפוסי הגיבורים. כאשר התנ״ך מתאר את גוליית, הוא לא חוסך בפרטים: ״... גלית שמו מגת, גבהו שש אמות וזרת. וכובע נחושת על ראשו, ושריון קשקשים הוא לבוש, ומשקל השריון חמשת אלפים שקלים נחושת. ומצחת נחושת על רגליו וכידון נחשת בין כתפיו. וחץ חניתו כמנור אורגים, ולהבת חניתו שש מאות שקלים ברזל...״.  איזו אימה! ענק מברזל ונחושת, נושא חנית וכידון, עומד מול עם ישראל ושואג בקול קונטרה באס בפול ווליום. וכך הוא אומר: ״...ברו לכם איש  וירד אלי. אם יוכל להלחם אתי והכני והיינו לכם לעבדים...״. לא קשה להבחין בלעג בקולו, בהתגרות, ביהירות שבה הוא מאמין שאין שום כוח בעולם שיותר חזק ממנו ומשריריו. 

לעומתו של גוליית מתייצב דויד, נער רזה ואדמוני, בידו מקל וקלע ובילקוטו חמישה חלוקי נחל. גוליית פורץ בצחוק:״ הכלב אנכי כי אתה בא אלי במקלות?!״. דויד לא נרתע. הוא נועץ בו מבט בקור רוח ואומר:״ ...אתה בא אליי בחרב ובחנית ובכידון, ואנכי בא אליך בשם ה׳ צבאות אלוהי מערכות ישראל אשר חרפת. היום הזה יסגרך ה׳ בידי והכתיך והסירתי את ראשך מעליך ונתתי פגר מחנה פלישתים היום הזה לעוף השמים ולחית הארץ וידעו כל הארץ כי יש אלוהים לישראל. וידעו כל הקהל הזה כי לא בחרב ובחנית יהושיע ה׳, כי לה׳ המלחמה, ונתן אתכם בידינו״.

 זה בדיוק לב העניין, ואת המשך הסיפור כולנו מכירים. לא בחנית ובחרב. לא בכוח, אלא בשם מטרה גבוהה יותר ומוסרית יותר. זה לא רק אידאל, מכיוון ש״אידאל״ עלול להישמע כדבר פילוסופי, תיאורטי, שכלי ומנותק מהחיים. מדובר כאן בהרבה יותר מזה. מדובר באהבה, באמונה שהעולם צריך להיות מקום טוב בשביל היקרים לנו, בשביל השכנים והחברים והמשפחות שלנו. 

אם כן, מה הופך עבורנו בישראל את הלוחמים למודל לחיקוי והשראה? איך זה שהפופולריות של דמויות כמו עידן עמדי מרקיעה שחקים לעומת מוזיקאים אחרים שלא בהכרח שמו בראש מעייניהם את אהבת העם? בין שני טיפוסי הגיבורים שהוצגו לעיל, אין לי ספק שאב-הטיפוס של הגיבור הישראלי הוא גיבור מהדגם של התנ״ך. לוחמים שהם לא סתם אנשים אמיצים וחזקים – אלא אנשים שנלחמים מתוך אהבה ורצון להטיב. עבורנו, זהו לא טרנד חדש אלא היסטוריה שחוזרת.