דווקא הכישלון של המדינה מוכיח עד כמה העם שלנו חזק

המדינה פישלה בגדול – אין בכך ספק. טבח ה-7 באוקטובר ייזכר לעד כיום שבו אשליית הביטחון שמערכות המדינה מבטיחות לנו התנפצה. גם אם לא פיזית, החמאס הצליח לפרוץ תודעתית לחלל הפרטי של כל בית ובית. עם זאת, בלב האפלה נדלק נר אדיר – החודשים הללו ייזכרו גם כימים שבהם העם התגייס ליוזמות והתנדבויות בכמות ובמהירות כזאת שאף עם אחר לא יכול אפילו לדמיין. 

יאיר אסולין, הוגה דעות צעיר, מתאר זאת יפה (הארץ, מלחמתם של הישראלים): ״...חשוב להבין את זה דווקא עכשיו, חשוב להשתחרר מהמחשבה שהמדינה היא זו שנלחמת. אם זה היה תלוי בה, במצבה הנוכחי, לא היה לנו סיכוי. זה תלוי בנו. מי שנלחם זה אנחנו. בתור הנציגים של עצמינו, של המשפחות שלנו, של העם הזה, של המרחב שבתוכו אנחנו חיים. זו האמת. אסור שהכישלון של ישראל, של המערכת הישראלית – לא רק הממשלה - ידבק בעוז רוחם של הישראלים...״.

 הפער שהוא מציג, בין ״המערכת״ לבין ״העם״, איננו חדש. כך למשל, במסכת אבות מזהירים על האטימות של המערכת המדינית: ״הוו זהירין ברשות, שאין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמן. נראין כאוהבין בשעת הנאתן, ואין עומדין לו לאדם בשעת דחקו״. 
למעשה, כבר בתורה אנו נתקלים בחשדנות של משה כלפי מערכת היררכית מסודרת, והוא מסכים ליצור אחת לעם ישראל רק בלית ברירה, לאור הטיעונים הרציונליים של יתרו (שמות, יח). כך גם כן, כאשר שבטי ישראל מבקשים משמואל הנביא למסד את השלטון בעם על ידי מינוי של מלך, תגובתו מביעה חוסר סיפוק ואכזבה (שמואל א, ח):״... וירע הדבר בעיני שמואל כאשר אמרו תנה לנו מלך לשפטנו...״. אף על פי כן, הוא מכתיר את שאול כמלך, כנראה מפני שהוא מבין שאין ברירה.

מאין החשש ממיסוד המערכת מגיע? אולי בגלל ההבנה שכאשר ממנים סמכות רשמית לעם, יותר קל לו להתנער מאחריות. רוב המצוות בתורה אינן מיועדות למלכים או לפוליטיקאים בלבד – הן מיועדות לכל אדם בחייו הפרטיים. חכמת היהדות חולמת על עולם שבו כל אחד דואג לקהילתו ולסביבתו מיוזמתו האישית. אם זה היה העולם שלנו, לא היה צורך בשלטון מערכתי. כמובן שזה לא ריאלי, חברה אנושית לא יכולה להתנהל בלי סדר חברתי ממוסד. ובכל זאת, לחכמת היהדות היה חשוב להדגיש שאף שלטון לעולם לא יצליח להחליף את האחריות האישית, שהיא היסוד האמיתי לקיומה של חברה.
 
כמו היום, לאורך ההיסטוריה רואים שעתות משבר מהוות הזדמנות להתעוררות של אחריות אישית. אפשר לראות זאת בימים שלפני חורבן בית המקדש השני - האסון הלאומי הגדול ביותר שקרה לעם היהודי עד לשואה. הימים שלפני החורבן התאפיינו בשחיתות של מעמד הכוהנים ובמתיחות הולכת וגוברת בתוככי החברה. בזמן שהרומאים הטילו מצור מסביב לבית המקדש, המתיחות בין הקבוצות השונות בעם הגיעה לשיאה. כל מה שהרומאים היו צריכים לעשות זה לחכות בזמן שהיהודים הקנאים הורגים זה את זה. ברגע שהיו מספיק חלשים, הצבא הרומאי נכנס והשלים את הטבח ללא רחמים. 

היהודים ששרדו את התקופה הטראומתית הזאת יצאו עם הבנה שדברים חייבים להשתנות מקצה לקצה. המשבר, אם כל העצב והכאב, היווה נקודת מפנה ואפשר התחלה חדשה ורעננה. את התחושה הזאת, שלהרס יש פוטנציאל לטהר, מבטא התלמוד בדיון סביב חורבן ירושלים, שם מוסבר שאמנם העיר הייתה מושחתת, אך השמדת העיר אפשרה לה לחזור ליסודות שלה, שהם טבעיים ותמימים יותר. לאחר החורבן היא חזרה להיות הר – חלק אורגני מהטבע, שעל יסודותיו ניתן לבנות את העיר מחדש באופן טהור ובריא יותר. הדימוי הזה מתאר יפה את התהליך שעבר על עם ישראל בגלות. 

בתלמוד נאמר: ״... בזמן שבית המקדש קיים – מזבח מכפר על אדם, ובזמן שאין בית המקדש קיים – שולחנו של אדם מכפר עליו״. בית המקדש מייצג את האחדות הלאומית, והמזבח – את ההקרבה והנתינה של כל אחד ואחד למען הכלל. במובן המהותי, אפשר לומר שבית המקדש חדל להתקיים עוד לפני חורבנו בידי הרומאים: סכסוכי המעמדות, האינטרסים, היעדר האחווה – כל אלו הפכו אותו לחלול מתוכן. אולם הגלות הייתה סדנת הבנייה מחדש, בה עמלנו לתקן על מה שקלקלנו בימי החורבן.  הביטוי ״שולחנו של אדם״ מייצג את האחריות האישית והפרטית של כל משפחה ומשפחה. במשבר שאנו חווים היום אמנם המערכת התרסקה – אך העם הצליח להוכיח את האחווה שלו, בניגוד לכישלון של אבות אבותיו בימי חורבן בית המקדש השני. הוכחנו שהשתנינו, שלמדנו מן ההיסטוריה, ועתה אנחנו מוכנים לשלב הבא: לתת לרוח האחווה הלאומית המתעוררת מקום קבוע בחברה שלנו, גם לאחר שנשתקם.