'הקונספציה' היא לא רק מחלה של ישראלים

המונח קונספציה חוזר על עצמו כל כך הרבה פעמים בישראל, שאפשר לחשוב שזאת היא תופעה שנתחמת אך ורק בגבולות ארצנו הקטנטונת. האמת, כמובן, היא שאשליית ביטחון זחוחה היא תופעה טבעית שחוזרת על עצמה בחברות בעלות עוצמה כלכלית ומדינית בכל העולם. היום, אחרי כל האסונות שפקדו אותנו, כמעט ושכחנו את עידן הקורונה. אכן, שכחה זאת לא בהכרח פונקציה של זמן אלא של מאורעות דרמטיים, כמו שאומר התלמוד (ברכות בבלי) ״צרות אחרונות משכחות את הראשונות״. אך אם נזכר, נגלה שגם אז שלטה הקונספציה בעולם.

 בפברואר 2018, במטה ארגון הבריאות העולמי בז׳נבה, קבוצת מדענים שדנה במחלות שהעולם צריך להיערך אליהן, הזהירה מפני מחלה X. בתיאורם, המדענים הזהירו מפני נגיף שעלול להגיע מבעלי חיים, מאזורים ספציפיים שביניהם דרום סין, ולהדביק בני אדם במהירות מסחררת. מחקר מדעי בעקבות התפרצויות של מחלות דומות בשנות התשעים, שלא הגיעו לאותה תפוצה, הבהירה למדענים שזה לא שאלה של ״אם״ אלא ״מתי״ המחלה תפרוץ. בישיבה, הם הבהירו את החשיבות של ההיערכות המיידית, ואף היו להם רעיונות כיצד ניתן לאתר את מקום הסכנה ולמנוע את התפשטות המחלה. אך המדינות שחברות בארגון הבריאות העולמי לא היו מוכנות להשקיע כסף בתוכניות ההיערכות של המדענים. ״מחלה עולמית? מה פתאום! תנו לנו לשבת בבתי הקפה שלנו, לראות סרטי קולנוע, להמשיך את היום יום. למה אתם מפחידים את כולם, אתם לא רואים שהכל טוב?״. וכך, שנתיים אחר כך התפרצה הקורונה וטלטלה את העולם כולו, שנתפס לא מוכן בעליל.

מסתבר, שהנטייה להידבק לאשליה של ביטחון בימים נעימים ושקטים היא תכונה שמושרשת בטבע האנושי. אחת האזהרות החוזרות ונשנות בתורה ובתנ״ך נוגעת בדיוק לכך. כאשר משה מכין את עם ישראל להיכנס לארץ, הוא מזהיר: ״הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּן־תִּשְׁכַּ֖ח אֶת- ה׳ אֱלֹהֶ֑יךָ…פֶּן־תֹּאכַ֖ל וְשָׂבָ֑עְתָּ וּבָתִּ֥ים טֹבִ֛ים תִּבְנֶ֖ה וְיָשָֽׁבְתָּ׃ וּבְקָֽרְךָ֤ וְצֹֽאנְךָ֙ יִרְבְּיֻ֔ן וְכֶ֥סֶף וְזָהָ֖ב יִרְבֶּה־לָּ֑ךְ וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־לְךָ֖ יִרְבֶּֽה׃ וְרָ֖ם לְבָבֶ֑ךָ וְשָֽׁכַחְתָּ֙ אֶת־ה׳ אֱלֹהֶ֔יךָ הַמּוֹצִיאֲךָ֛ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים… וְאָמַרְתָּ֖ בִּלְבָבֶ֑ךָ כֹּחִי֙ וְעֹ֣צֶם יָדִ֔י עָ֥שָׂה לִ֖י אֶת־הַחַ֥יִל הַזֶּֽה…״. הפסוקים הללו מצביעים על קשר ישיר בין עושר כלכלי לבין ״ורם לבבך״. כשמקשיבים למילים, רואים תהליך של התקבעות לאורך זמן, מתוך התרגלות להנאות החיים. האדם, כשהוא רחוק ממצוקה, עוצם את עיניו כלפי מה שמחוץ לו ומתרכז בעצמו ובאזור הנוחות שלו. זו גם הסיבה שלא פעם אנו נתקלים בתופעה מוזרה, במסגרתה דווקא אנשים עניים נותנים יותר צדקה מאנשים שלא חוו קשיים כלכליים. עצימת העיניים כלפי הצרות של האחר היא הצד הערכי של העניין. עצימת עיניים כלפי בעיות קיומיות או ביטחוניות, זהו הצד האסטרטגי של אותו מטבע. 

בתנ״ך, השובע והעושר תמיד היוו סכנה לעם ישראל בכך שגרמו לו לעשות את הרע בעיני אלוהים. דווקא בתקופות הכי משגשגות, כמו בימי אחאב המלך, העבודה הזרה התפשטה בעם כרעל ארסי שהחריב אותו לאט לאט. ביטוי קצר שמבטא זאת, מובא בנבואה שירית של משה בספר דברים: ״וישמן ישורון ויבעט״. ישורון, הכינוי של עם ישראל בימים שבהם הוא נוהג בצדק וביושרה, מתעקם ומאבד את משמעותו בזמן שהוא בועט משביעת יתר והשמנה. התלמוד (ברכות, בבלי) מנסה ללמד סנגוריה על עם ישראל, ונותן משל: ״משל לאדם שהיה לו בן. הרחיצו וסכו, והאכילו והשקהו, ותלה לו כיס (ארנק ובו כסף) על צוארו והושיבו על פתח של זונות. מה יעשה אותו הבן שלא יחטא?!״. כלומר, אלוהים נתן לעם ישראל את כל העושר הזה, ובכך הכשיל אותם. כיצד הם יכולים להימנע מאשליה, משכחת אלוהים והמציאות, מקונספציה, כשהם מצויים בתנאים חומריים כה מפנקים ומנוונים? 

התשובה לשאלה זו ניתנת באותו חג שבסופו השנה הקונספציה נחשפה – סוכות. כך מצוות החג נכתבה בתורה (ויקרא):״ בַּסֻּכֹּ֥ת תֵּשְׁב֖וּ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים כׇּל־הָֽאֶזְרָח֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל יֵשְׁב֖וּ בַּסֻּכֹּֽת לְמַ֘עַן֮ יֵדְע֣וּ דֹרֹֽתֵיכֶם֒ כִּ֣י בַסֻּכּ֗וֹת הוֹשַׁ֙בְתִּי֙ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּהוֹצִיאִ֥י אוֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲנִ֖י ה׳ אֱלֹהֵיכֶֽם״. שבוע אחד בשנה, בני ישראל יוצאים מבתי האבן, מן המציאות הקבועה והלא משתנה, ומתגוררים בסוכה – דירת עראי. בחג הזה, צריך לחשוב על העראיות, על העובדה שהחיים שלנו לא מובנים, על כך שאין לנו על מה להישען מלבד  על האמונה והערכים שלנו. בשבוע הזה אנחנו מקשיבים למציאות סביבנו.  אך האמת היא ששבוע אחד זה לא מספיק. כדי לנצח לאורך זמן, כדי לא ליפול שוב בעוד חמישים שנה, אנחנו צריכים לשנות את ההרגל האנושי שלנו להתנוון דווקא בתקופות של הצלחה. הדרך היחידה לעשות זאת היא להתרגל לעצירות קבועות במרוץ החיים והתבוננות סביבנו ובתוכנו. עברנו דרך ארוכה - מארץ מצרים ועד מלחמת חרבות ברזל. רק אם נעצור ונקשיב לתובנות וללקחים שנאספו לאורך המסע, נוכל לשבור את הקונספציה בפעם הבאה.