אני רוצה להכיר את הבחור הזה. האם ליזום או להמתין שהוא יעשה זאת?

שאלה:

לומד אתי באוניברסיטה בחור שאני רוצה להכיר, ואני לא יודעת אם ליזום או להמתין. אני חושבת שהוא מעריך אותי. חברות אומרות לי: "תני לו לרדוף אחרייך", "הוא גם רואה אותך, יודע על קיומך, אם הוא היה רוצה...". יש לי בן דוד דתי שאומר שכתוב בגמרא שהאיש צריך לחזר אחרי האישה ולא להיפך. הלוואי. לפי זה - שאחכה בבית, ואז תבוא ההצעה?

תשובה:

בחילוץ החטופים האחרון, נחשפנו לשני סיפורים הפוכים: אלמוג ג'אן, ששוחרר רגע אחרי פטירת אביו מהתקף לב. אביו ישב 8 חודשים וחיכה לבשורת שחרור בנו יחידו, שהוא כל עולמו. ומאידך, נועה ארגמני, ששוחררה וזכתה לפגוש את אמה החולה, שאמרה שבקשתה האחרונה היא לקבל אות חיים מבתה נועה. רגע אחד שמבדיל בין חיים ומות! אילו היה יוסף, אביו של אלמוג, מצליח להמתין עוד כמה שעות...

ככלל, שניות בודדות הפרידו בין הצלחה ענקית של המבצע לבין כשלון גדול. סיכוי-סיכון קיצוניים, כשהכל תלוי ביוזמה ללכידת הרגע. העם היהודי מורגל ברעיון הזה כבר מחג השבועות העתיק. בקריאת מגילת רות במהלך החג, ניזכר בהצעת הנישואין היזומה של רות, המוזרה כל כך. רות יורדת לגורן, שוכבת למרגלותיו של בועז, המתעורר באמצע הלילה ונחרד לראות אישה לא מזוהה לידו...וכשהוא שואל אותה מה היא מבקשת, מה היא עושה פה, היא עונה בתרגום ללשון ימינו: "התשאני? האם תרצה להתחתן אתי?"  היא לגמרי לא יכולה לנחש את תגובתו, אולי הוא יקבל את הרעיון, אבל אולי, וזה בהחלט יתכן, תגובתו תהיה נזעמת ביותר. שמא הוא יגיד: "עד כה הערצתי אותך, חשבתי שאת אישה גדולה. והנה את מגיעה לשפל המדרגה?" למעשה הוא לא הגיב כך, אלא להיפך. הוא אמר לה שכעת הוא מעריץ אותה עוד הרבה יותר, על מסירותה למשפחת נעמי, על רצונה לבנות מחדש את המשפחה ההרוסה. היה כאן סיכוי-סיכון קיצוני.

אבל מדוע נעמי, חמותה, שולחת את כלתה להצעת נישואין בדרך כל כך פתלתלה? במדרשים (למשל: מדרש תנחומא פרשת בהר), ובין הפסוקים, נראה אפילו שרות לא לגמרי שלימה עם הדרך הזו. מדוע נעמי לא פונה ישירות לבועז, או למי מקרוביו, בצורה מסודרת, לקיים את מצות היבום, לשאת את אלמנת המת, האחרונה שנותרה מהמשפחה, ולהקים שם למשפחה האובדת הזאת? מדוע היא שולחת את רות למשימה שלא נראית כל כך כשירה, על פניה? הרי גם אז היו דרכים להציע שידוך, לפנות, לדבר! ובכלל, הרי בועז מכיר את רות, יודע את היסטוריה המשפחתית, ואם הוא היה חושב שנכון שהוא יישא אותה, הוא כבר היה מציע, הרי הוא החזק שם. אז למה היא יוזמת את כל המהלך הזה?

היא כנראה חששה מתשובת "נקים ועדה", שהעניין יידחה לדיונים וויכוחים. לא היה לה פנאי לעשות חשבונות של "בועז כבר מכיר את רות מהשדה, ואם הוא היה רוצה הוא היה מתקשר". היא הבינה שהזמן של רות דוחק, אולי השעון הביולוגי שלה, אולי שעון הזמן של בועז. היא הבינה שדווקא מהלך גדול עושים בזמן קצר, ולמרות הסיכון. כמו השניות הראשונות שבמבצע ארנון, שהפרידו בין כשלון להצלחה דרמטית. אחרי השלב הזה יהיה זמן לתהליכי עומק.

כמה זמן חיו יחדיו רות ובועז באושר ובעושר? לא כתוב במגילה. המדרש (ילקוט שמעוני על רות, תר"ח) אומר שליל הכלולות של בועז ורות היה הלילה האחרון בחייו! מדוע המדרש מחדש דבר שלא כתוב בפירוש במגילת רות? חז"ל, כדרכם, מחפשים את האמירה הרלוונטית עבורנו. המדרש מסבר את אוזננו להבין כמה הזמן יכול להיות קריטי. כמה צדקה נעמי כשלא נתנה לאי הנעימות הגדולה להיהפך לדחיינות. רמוז במגילה שנעמי מאד ממהרת ואין לה זמן מיותר. הרי בועז משיב לרות בהתלהבות גדולה, אבל בטענה שיש זכות קדימה לקרוב משפחה אחר. רק אם הוא לא יממש את זכותו, אזי בועז יישא אותה לאישה. אלה הכללים שנהגו אז למעשה. אבל רות עלולה הייתה להבין שזו בס"ה דרך אלגנטית להגיד "לא", ולכן נעמי אומרת לה "כי לא ישקוט האיש כי אם כילה הדבר היום" (רות ג', י"ח). כלומר, המהלך הצליח! היא הצליחה להניע את התהליך בקצב מזורז. אם הכל היה נגמר טוב, אבל באיחור קלוש, הוא לא היה נגמר טוב. חז"ל רצו להגיד שבזכות הזריזות הזאת רות נכנסה להריון. ומהריון זה נולד עובד, אבי ישי, אבי דוד המלך. המגילה מסתיימת במילים: "ובועז הוליד את עובד, ועובד הוליד את ישי, וישי הוליד את דוד". כאילו אומרים לנו: די במידע היבש הזה, זו כל העוצמה ולא צריך שום הסברים.

את חשיבות היוזמה והזריזות מחזק גם מנהג 'תיקון ליל שבועות', במסגרתו נהוג שנשארים ערים כל הלילה כדי ללמוד תורה. מה עומד מאחורי רעיון "תיקון ליל שבועות"? מה מקולקל ומה צריך לתקן? צריך לתקן את היוזמה, לחזק את הזריזות, ללכוד את הרגע. בכל שנה עם ישראל כאילו מקבל מחדש את התורה. היינו רוצים להעמיק בה, להרחיב בה את אופקינו, את החיבור שלנו למקורות היהדות, אבל החל משבוע הבא... רק אז יהיה לנו זמן. בשבועות מזכירים לנו שזה לא עובד. כדי לממש את הרצון שיש לי להתחבר ליהדות שלי, אני צריך להתאמץ, ליזום ולפעול עכשיו, אפילו לא מחר בבוקר אלא כבר הלילה, בתחילת החג!

המדרש אומר (מדרש רבה שיר השירים א, י"ב) שמתקנים בשבועות את ההחמצה של הרגע הקריטי שפספסנו. פעם אחת בהיסטוריה התרחש אירוע "מעמד הר סיני", לפני 3,336 שנים, ובמבחן הרצינות לא עמדנו. במקום להמתין לא-לוהים, לקבל את פניו, נתנו לו להקדים, להגיע לפגישה בזמן שנקבע, ולהעיר אותנו מהשינה.

האירוע הציורי הזה מוזכר בפרשני השולחן ערוך ("מגן אברהם" על אורח חיים סימן תצ"ד) כהסבר למנהג להישאר ערים במהלך הלילה ללמוד תורה, כדי שלא נרדם ונפספס שוב. אנחנו מראים יוזמה ורצון, וכמה חשוב לנו לא לאחר שוב לראיון העבודה, במעין ההזדמנות החוזרת שניתנת לנו מדי שנה. למעשה רוצים חז"ל לחזק בנו את תחושת הקריטיות של הזמן בקבלת התורה ובכל דבר שחשוב לנו בחיים. מי יודע, אולי ברגע הזה תלויה הישועה שלי, תלויה הגאולה שלי? ומכיוון שאינני יודע, אני נוהג כך כלפי כל יום בחיי. אילו זה היה היום האחרון שלך עלי אדמות, מה היה הכי חשוב לך להספיק בו?

נדמה לי שברור מכל זה שאין לך להניח הנחות יסוד או השערות. אם את חושבת שאולי הוא האיש שלך, הרי שאין שום סיבה לשבת ולהמתין. בהצלחה.