לגשר על הפער: איך להתמודד עם דעות אנטי ציוניות בתוך המשפחה?

יש לי חבר שנמצא בדילמה. הוא אמנם חי בישראל, אך כמעט כל משפחתו המורחבת גרה בארצות הברית. ליתר דיוק – בוושינגטון וניו יורק, מהמקומות היותר ליברלים באמריקה. בכל שנה משפחתו הגרעינית ומשפחתו המורחבת נפגשים – פעם בארה״ב ופעם בישראל. הציונות היא ערך חשוב בחיי משפחתו, ולכן בני הדודים שלו התחנכו בבתי ספר יהודים וציוניים. מעולם, עד כה, הזהות שלהם לא הועמדה במבחן. לפחות לא עד השביעי באוקטובר.

 מרגע שפרצה המלחמה – התקשורת הליברלית בארה״ב הופגזה בכותרות אנטי-ציוניות. הבני דודים, שכעת הם בחורים צעירים, כבר לא נמצאים במסגרות ציונית. עתה הם בקולג׳, מוקפים בסטודנטים ליברלים שצועדים בפראות, מנופפים בדגלים וצועקים באנגלית שפלשתין חייבת להיות חופשית מן הים עד הירדן. עבור בני הדודים, שמעולם לא נכנסו לעובי הקורה של החברה הישראלית, המשמעות של ״להיות ציוני״ היא לאהוב חומוס, לנפוש בחוף ים תל אביבי, ולהשתעשע מיהודים שמדברים במבטא מצחיק באנגלית. הציונות שלהם נשארה וורודה וילדותית, נמנעה מלגעת בנושאים כואבים ושנויים במחלוקת מנקודת ההשקפה הליברלית של העולם, ולכן – כאשר המציאות הכריחה אותם להתעמת עם הנושאים הללו, הציונות שלהם התנפצה לרסיסים. הנה כי כן, בני הדודים של חברי הטוב מתביישים ביהדותם ומשתדלים להבליט את ההתנגדות שלהם לישראל כדי שלא יהיה ספק לחבריהם הגויים שאף על פי שהם יהודים – גם הם מתנגדים ל״רצח העם״ בפלסטין.

 בקיץ הקרוב, אחרי שישתחרר מהמילואים, חברי מתכוון לטוס עם הוריו לבקר את המשפחה. עד עכשיו, בכל פעם שניסה לדבר עם בני דודיו על מה שבאמת קורה הם נמנעו מלהגיב וביקשו להעביר נושא. וכאן הדילמה שלו – האם לנסות לשוחח עמם על המלחמה? מצד אחד, הוא חש שזאת חובתו המוסרית לתת להם צוהר להתבונן על מה שבאמת קורה, הרי אף אחד אחר לא יחשוף אותם לזווית הציונית. מצד שני, הוא חושש שהנושא יעכיר את האווירה, יגרום להם להתגונן ולכעוס, ובסופו של דבר יצור קרע בתוך המשפחה.

כאשר החבר שאל לעצתי, הרהרתי בכך שזאת באמת דילמה שדורשת רגישות יתירה. בנושא כל כך טעון רגשית, השיח יכול להפוך לאגרסיבי – ודודניו, שגם ככה נמצאים במגננה, יכולים לנתק עמו את הקשר. אין ספק, אפוא, שהחבר שלי צריך להיות מרוכז באופי הדיון ולא דווקא בתוצאה שהוא מבקש להשיג. העקרון הראשון שחשוב להקדיש  לו תשומת לב הוא הטון של השיחה. בקהלת כתוב: ״דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים, מִזַּעֲקַת מוֹשֵׁל בַּכְּסִילִים״. אחד מהפירושים למקרא, המכונה ״מצודת דוד״, מסביר זאת כך:״ אף כי ידבר בנחת מבלי זעקה, המה נשמעים ומקובלים יותר מדברי זעקת מושל הנחשב בין הכסילים״. אחת הבעיות בשיח הציבורי המודרני, בעולם ובישראל, הוא שאנשים מאמינים שככל שהם יצעקו חזק יותר כך יקשיבו להם יותר. אולם לפי חכמת היהדות – אם אנחנו רוצים להשיג הקשבה אמיתית מאדם שדעותיו שונות משלנו, אנחנו צריכים לדבר בשלווה וברוגע, לסמוך על ההיגיון של הטיעונים שלנו ולא דווקא על הרטוריקה. חכם שמדבר בשקט ובהיגיון מצליח לשכנע יותר ממנהיג בעל סמכות שזועק וצועק דעות רגשיות שאינן מבוססות.

יסוד נוסף לדיאלוג בריא הינו הקשבה. אם הוא מעוניין שישמעו את דבריו, הוא צריך להקשיב ולהתייחס לטענות של הצד השני. לא משנה עד כמה דעותיו מסולפות ושקריות – ככל הנראה שיש להן איזשהו בסיס באמת. אם לא היה להן, הן גם לא היו מצליחות לשכנע. אם באופן אוטומטי הוא יפסול את דבריהם בזלזול, מן הסתם שגם הם יזלזלו בדבריו. מסילת ישרים, אחד מספרי המוסר הדומיננטיים בחכמת היהדות, מסביר שכאשר רוצים לברר את האמת, צריך לבצע שתי פעולות – פשפוש ומשמוש. פעולת הפשפוש היא פעולה של סילוק השקר. אם לטענה אין אפילו שמץ של בסיס באמת, צריך להוכיח שהיא אינה רלוונטית לשיחה. משמוש לעומת זאת היא פעולה של ברירת האמת מתוך השקר. כך הוא מסביר (מסילת ישרים):״אַךְ הַמִּשְׁמוּשׁ הִיא הַחֲקִירָה אֲפִלּוּ בַּמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים (= במקרה שלנו הדעות האמיתיות) עַצְמָם, לַחְקֹר וְלִרְאוֹת הֲיֵשׁ בְּעִנְיָנָם אֵיזֶה פְּנִיָּה אֲשֶׁר לֹא טוֹבָה אוֹ אֵיזֶה חֵלֶק רַע שֶׁיִּצְטָרֵךְ לַהֲסִירוֹ וּלְבַעֲרו (= לראות אם יש בהן חלקים של שקר). וַהֲרֵי זֶה כִּמְמַשְׁמֵשׁ בְּבֶגֶד לִבְחֹן הַטּוֹב וְחָזָק הוּא אוֹ חַלָּשׁ וּבָלוּי, כֵּן יְמַשְׁמֵשׁ בְּמַעֲשָׂיו (= בדעותיו) לִבְחֹן תְּכוּנָתָם בְּתַכְלִית הַהַבְחָנָה עַד שֶׁיִּשָּׁאֵר זָךְ וְנָקִי״.

העקרון האחרון הוא דינמיות. הלל הזקן אמר: ״אל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע,  שסופו להישמע״. כלומר, אל תאמר דבר שאדם לא מסוגל לשמוע, מכיוון שהוא ישמע את זה באופן סובייקטיבי שיזיק לו. צריך לקחת בחשבון, שאם בני הדודים לא יראו שום נכונות לשיח, אי אפשר להכריח אותם – מכיוון שזה עלול לגרום להם להחזיק בעקשנות בעמדתם ולהימנע משיחה בונה גם בהמשך.

אלו הן העצות שעלו במחשבתי. האם בני דודיו באמת ישתכנעו? נראה שדרוש אומץ רב ורדיפת אמת כדי לשמור על ציוניות במקום כל כך מאתגר ובתקופה כה קשה. כל מה שאנחנו יכולים לעשות זה לתווך לאנשים כמוהם את האופן בו אנו רואים את המציאות. מכאן ואלך – הכדור בידיים שלהם.