בכל שנה מחדש, בתקופה זו של השנה, כאשר הימים מתחילים להתקצר והבקרים מתחילים להתקרר, אני נזכר מחדש בקול הסדוק והנוגה של אריק איינשטיין ובציפורים הקטנטנות שורקות העצב בשירו "סתיו יהודי".

השיר "סתיו יהודי", שכמו רבים משירו היפים ביותר של איינשטיין, נכתב על ידי אברהם חלפי, לוכד ברגישות נדירה את האיכויות המלנכוליות של התקופה:

סתיו יהודי בארץ אבותי
שולח בי
רמזי אלול.
כבר משתגעות בי קצת
הציפורים הקטנטנות שורקות העצב
של יום הכיפורים.
אז יתקע בשופרות לפתוח שערי שמיים.
ופנים יהודיות מן הגולה
באפרפר נוגה
ירחפו לפני כסא אדון עולם.
ובקשות ותחנונים וניצוצות הרבה
בעומק עיניהן.

השיר של חלפי מחבר בין האווירה הנוגה של הסתיו, ההרגשה שהכול עובר, חולף, נושר, לבין החגים היהודים שמפציעים בסוף תקופה זו. הקדרות האצילה של הסתיו מבשרת בשריקה של עצב את יום הכיפורים, ומעלה באוב, מן הגולה, פנים אפרפרות ונוגות.

השיר של חלפי יפיפה והביצוע של אריק איינשטיין הופך אותו ליצירה שבכל פעם שאני שומע אותה, מרעידה אצלי מיתר בלב. עם זאת, בשורות הבאות ארצה להציע דווקא גישה אחרת ל"סתיו יהודי". אבקש לטעון שהסתיו שהוא מתאר, על כל היופי שבו, אינו יהודי במיוחד. האווירה היהודית של ימים אלו דווקא לוקחת את עגמומיות הסתיו למקום שונה, מקום פחות אפרפר ומלנכולי.

היופי הנוגה של הסתיו הוא תמה מרכזית בספרות ובשירה. הצבעים הקודרים של הסתיו והאסתטיקה המיוחדת שטמונה בהם הם הלחם והחמאה של משוררים. לכל משורר גדול צריך להיות איזה טייק על הנושא. ג'ון קיטס, אחד מאבירי השירה הרומנטית האנגלית במאה ה-19, כותב את האודה לסתיו, יצירתו האחרונה, ושם הוא מתאר ביד אומן את הצבעים, הריחות ואווירת הסוף שמשתררת בימים אלו, "עונה של ערפילים רטובים ושפע רך" (Season of mists and mellow fruitfulness).  אלכסנדר פושקין, אחד מגדולי המשוררים הרוסים, מתאר זאת נהדר בקטע ששמו "סתיו": "עונה של עגמומית! בקסם משובבת! נעמת לי ביפיך - זה יפי של פרידה - אהב תפארת הקמילה אשר לטבע" (תרגום: רנה ליטוין).

דוגמאות מעין אלו ניתן להביא לאינספור, ואני מניח כי בכל שפה ולשון מצויים משוררים המתפייטים על היופי הקמל של הסתיו.

התקוממות נגד השקיעה

אולם, אם מדברים על סתיו יהודי, דווקא ליהודים יש כל מיני מנהגים אחרים בעונה זו. במסורת היהודית, חודש אלול, החודש הראשון של הסתיו, המקביל פחות או יותר לספטמבר, מכונה "חודש הרחמים והסליחות". המנהג המציין את פתיחת חודש זה בכל קהילות ישראל הוא תקיעה בשופר. מתחילת חודש אלול, בכל בוקר, עם סיום התפילה, נוהגים לתקוע בשופר.

המנהג השני שמציין את חודש זה הוא אמירת סליחות – תפילות מיוחדות שנאמרות בימים אלו, בהשכמת הבוקר (כיום המנהג הוא לומר אותם בלילה, אך המנהג המקורי הוא להשכים בבוקר מוקדם ולומר אותם לפני עלות השחר). תפילות אלו עניינם עשיית תשובה על המעשים הרעים שעשינו במשך השנה ובקשת סליחה עליהם. לפי מנהג הספרדים, מתחילים לומר סליחות מתחילת חודש אלול. לפי מנהג האשכנזים, אומרים זאת רק בשבוע הסמוך לראש השנה.

כך או כך, הן השופר והן הסליחות אינן טקסים שחוגגים את המלנכוליות של הסתיו. אדרבא, הם הופכים את הסתיו, את חודש אלול, לתקופה של התעוררות.

באופן סמלי, התקיעה בשופר היא קריאה להתעורר. בעולם העתיק, תקיעה בשופר הייתה מה שכינס את העם למלחמה. גם היום, המקבילה המודרנית של התקיעה בשופר היא האזעקה, שהפכה רלוונטית עבורנו למרבה הצער בתקופה האחרונה. תפקידו של הקול החד שמנפיק השופר (או האזעקה) הוא לנער את האדם, להוציא אותו מהשלווה שלו. יציאה זו מהשלווה, מהשגרה, באה לידי ביטוי בהתכנסות לסליחות, בבקשת התשובה, בחוסר ההשלמה עם העבר ובבקשה לתקן אותו, לשפר אותו ולהתקדם הלאה לקראת מצב טוב יותר.

במילים אחרות, דומני שהייחוד של הסתיו היהודי אינו שקיעה הרמונית עם היום הנגוז וחום הקיץ הנעלם. אדרבא, הסתיו היהודי הוא כעין התרסה והתקוממות כנגד אותה שקיעה של הטבע. האדם נעמד מול הקיץ הכלה ונמוג, מול חום היום הנעלם, ומשכים בבוקר בעוז, כאומר: איני מקבל את השקיעה הזו. איני משלים עם הנבילה. אני מבקש דווקא עכשיו להתעורר, לתקן, להתכונן לקראת שנה חדשה ומלאת חיים, שתהיה טובה יותר, נקייה יותר, מאושרת ושמחה יותר.

הסתיו היהודי קורא לנו להתעורר ולא לנבול, לתקן ולא להשלים עם השקיעה.