האנטישמיות גוברת – וגם התחייה היהודית: סיפורים מפתיעים מניו יורק

מאז תחילת המלחמה, התקשורת מדווחת על עלייה חדה באנטישמיות ובאירועי אלימות כנגד יהודים בניו יורק. אין ספק שזה נכון, אך זאת לא התמונה המלאה: בביקורי שם בשבוע שעבר נחשפתי לזווית אחרת בסיפור, כזאת שפחות שומעים עליה: מול רוחות השנאה היוקדות מבצבצים ניצנים של פריחה יהודית מפתיעה. במסגרת הביקור, ישבתי לשיחה מעמיקה עם גיסי, הרב אברהם מלאטעק. אף על פי שהוא עצמו חווה איומים ברחובות העיר – קריאות כמו ״שחררו את פלסטין״ או ״תתקשר לראש הממשלה שלך״ נשמעו באוזניו, ואף היה מקרה שדחפו אותו בתחנת הרכבת התחתית – הוא הפתיע אותנו בהשקפה אופטימית. לדבריו, דווקא בתוך תקופה כה אפלה בהיסטוריה, ישנם גם סימנים מובהקים של רנסנס יהודי באזור. גיסי עבד שנים רבות כרב בצפון מנהטן של ה-״בייס״, ארגון שמספק ליהודים חילוניים ברחבי אמריקה אפשרות להתחבר לקהילה יהודית, לחגוג את חגי ישראל, וללמוד על מורשתם. גם בימים אלו, עיקר עבודתו היא לצד אנשים רבים שאינם מגדירים את עצמם כדתיים או אפילו מסורתיים, ולכן יש לו זווית מיוחדת לבחון דרכה את השפעת אירועי השנה האחרונה. לדבריו, העלייה באנטישמיות אינה מרחיקה אנשים מהזהות היהודית שלהם, אלא להפך – היא מעוררת בהם רצון לחקור ולהעמיק בזהותם, ששוב מועמדת בסכנה.

 לאחר כמה ימים, הגענו לביקור בקולג' שבו לומדת חברת ילדות של אשתי. מיד כשנכנסנו, דגלי ענק של פלסטין השתלשלו מחלונות גבוהים במעונות הסטודנטים. "אם שואלים מי אנחנו, הכי בטוח שתגידי שאנחנו מהחמאס", אמרתי בצחוק מתוח. כשסיפרנו לחברה על הדגלים, היא רק אמרה: ״בואו איתי״ ולקחה אותנו לסיור קצר. לזה לא ציפינו - כנגד כל דגל פלסטיני התגלה גם דגל ישראל לא פחות גדול, ולעיתים אפילו שלט שהכריז בגאווה: "We stand with Israel!". כשישבנו איתה לקפה היא סיפרה לנו שהוריה, שתמיד היו ציוניים בליבם, החלו לשקול ברצינות לעלות לארץ – דווקא בגלל מאורעות התקופה.

אין ספק שהנושא הנפיץ הזה מבעבע בניו יורק. המתח סביב ישראל, שמתגלגל גם לאיבה כלפי יהודים, מורגש בכל פינה. אי אפשר להיכנס או לצאת מהעיר בלי להיתקל בגרפיטי שקורא לשחרור פלסטין או לעצור את ״הג׳נוסייד״. מצד שני, באותם מקומות ממש גם רואים פוסטרים של החטופים וקריאות לעצור את החמאס. במשך אלפי שנות הגלות יהודים נאלצו לשמור על פרופיל נמוך, לשתוק מול האלימות ולהיכנע. אבל נראה שמשהו בדור הזה השתנה. משהו בתוכנו התעורר, קם על רגליו. יותר ויותר יהודים מרימים את קולם, עומדים למען הצדק ולמען ישראל גם כשהם יודעים שזה יחשוף אותם לסכנה. רק במהלך הביקור הזה באמת הרגשתי בבשרי, ולא רק כרעיון אינטלקטואלי, את העומק של המתואר בספר שמות: שככל שפרעה ניסה לדכא את בני ישראל, כך התעצמה רוחם, והם רק הלכו והתחזקו – "וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ" לא, זה לא תיאור ארכאי ורחוק – הדור הזה הוא אנחנו.

אכן, זהו האופי העמוק שטבוע ב-DNA הישראלי. כאשר הכל שקט ובטוח, קל לנו לשכוח את מטרתנו ואת תכלית קיומנו, אך ברגע שהאדמה מתחילה לרעוד תחת רגלינו – מתעוררת בתוכנו גבורה שלא הכרנו. דווקא כאשר החושך עוטף אותנו, האור מתחזק מתוכנו, מוכן לפרוץ ולזהור. בתפילת שחרית, כאשר אנחנו מודים על האור, אנחנו מתחילים דווקא בהודאה על כך שה' הוא "יוצר אור ובורא חושך." בריאת החושך אינה טעות – היא הכרחית כדי שהאור יוכל להתקיים במלוא עוצמתו. בהמשך התפילה, אנו מתארים את ה' כ"בעל מלחמות, זורע צדקות, מצמיח ישועות, בורא רפואות...". התארים האלו אינם סתם כינויים – הם מתארים תהליך של ריפוי וצמיחה מתוך הכאב והמלחמה. כן, התקופות האפלות מעוררות את השנאה, אך באותה נשימה הן גם מעירות לחיים כוחות של אהבה. כך, אותם ניצוצות של אור שמתעוררים לנוכח החושך, הם הזרעים מהם נובטים לוחמי הצדק שבעתיד יביאו רפואה לעולם כולו. זו הפרספקטיבה מלאת התקווה של חכמת היהדות - גם בתוך החשכה העמוקה ביותר, טמונים זרעים של אור וישועה.